אני רועדת מפחד מהזיכרון המתגבש אצל הילדים שלי. נחרדת קשות לגלות שבסיפור הישראלי שלהם, ובעצם גם בשלי, המושג "שואה" הופך להיות משהו אחר לחלוטין מזה שאני ובני דורי גדלנו עליו.
השנה, תוך כדי האזנה לכמה סיפורי שואה ועדויות ניצולים, הבנתי לראשונה עד כמה חשובים הפרטים המזעזעים יותר. אלו שיצליחו להציב את ההבדל המהותי בתודעה של המאזין בין מה שהתרחש אז באירופה הנאצית ובין מה שהתרחש בעבר הטרי שלנו, במרחק שעתיים מבתינו.
זה התחיל בימים הראשונים שאחרי פרוץ המלחמה.
בימים שהתחושה הקשה הייתה שאכן שואה עברה עלינו, שואה כמו בסיפורי הסבים והסבתות של חבריי, שהיינו שומעים עליהם בימי השואה בילדותי ובנעוריי.
בתקופה ההיא, כשהכול עוד היה טרי, לא הבנתי את ההתעקשות להפריד בין העבר ובין מה שקרה לנו כאן, שהדהדה סביבי. לא הבנתי למה חשוב כל כך להזכיר לעצמנו כל הזמן: שואה היא משהו אחר. לוודא שהשימוש במילה הזו בכל הקשר אחר מההקשר של מה שעוללו לנו הנאצים יימח שמם וזכרם לפני שמונים שנה אינו מתקבל. להבהיר שמה שקרה לנו נורא ואיום, אבל לא יכול להיות מסופר במילים המשמשות אותנו לתאר את גורלם של יהודי אירופה הנספים והניצולים.
אם לא ניקח על עצמנו את האחריות המלאה על שיקומנו, על תקומתנו ועל ביטחוננו בהווה ובעתיד, לא נהיה בטוחים לעולם
אחרי שנה וחצי, תוך כדי ניסיון לספר על השואה, על הגבורה, על האויב המר והאכזר של אז, אני פתאום חוששת שאולי איחרנו את המועד. שאולי טשטשנו את מה שהתרחש שם, בעודנו עסוקים, כואבים, חבולים ופצועים עד מעל הראש – במה שמתרחש כאן בהווה שלנו.
מאז שאני אמא, ואולי כבר קודם, כשמזכירים את השואה, את הזוועות שלה, את איבוד צלם האנוש, את הגיבורים שהתגלו בה ואת הנרצחים הרבים כל כך, אני תמיד תוהה עד כמה להעמיק בסיפורים.
אולי חשוב יותר המסר העיקרי של היום הקדוש הזה, שהוא לזכור ולעולם לא לשכוח. לנדור שלעולם לא עוד. להבהיר קודם כול לי ואז לילדיי – שבפועל לא היינו שם, ואיש מבני משפחתנו לא חווה את השואה באופן שישאיר אותנו מלאי סיפורים ושמות אישיים ורגשיים – עד כמה חובתנו היהודית, הלאומית, היא להמשיך לשאת את לפיד הזיכרון הזה, בעוצמה מהדהדת למען הדורות הבאים.
המידע החיוני
לרוב התשובה שלי לגבי ההעמקה בסיפורים הייתה שכן, זה חשוב. חשובות העדויות, חיוני להעביר אותן – בהתאם ליכולת ההבנה – גם לילדים ולתלמידים. חשוב שהם ידעו מה התרחש לעם שלנו ומה גדלנו להיות מאז.
אבל בסיפורים שקראתי, בסרטים שצפיתי בהם ובאלו שחשפתי בפני ילדיי, מעולם לא הקדשתי תשומת לב לאילו מסרים אני מעבירה להם ועל אילו סיפורים אני שמה דגש. ההתחשבות הייתה בנפשם הרכה ובמחשבה שאולי אין צורך בפרטים, שאולי עדיף שידעו באופן כללי. שהרי זה לא נוגע לחייהם, וכיום, מלבד החובה שלא לשכוח, אין צורך בכל האינפורמציה הגרפית.
אבל הנה אנחנו, שנה וחצי לתוך הטבח הנורא, ולא פעם מוצאים את עצמנו משווים בין האירועים, הניצולים, המשברים והפשעים – וזו בעיניי טעות איומה וכואבת.
כאן זה בית
חשוב לי לציין שאני לא מתעלמת מהמציאות. ודאי שיש דמיון, ודאי שיש סיפורים שבהם האכזריות הגדולה והזוועות המחרידות מזכירות באופן מצמרר את התקופות האפלות ההן. אבל בשבוע החשוב הזה אני רוצה לבקש, אולי אפילו לדרוש, שנשמור על החיץ בין השואה וזיכרונה ובין טבח 7 באוקטובר, באופן נוכח ובולט עד כמה שאפשר.
אינו דומה טבח 7 באוקטובר לשואה הנוראה.
לא באורך הזמן, לא בכמות הפשעים ובסוגם, לא במספר הנפגעים, הנרצחים והניצולים. החשוב מכול: לא בנושאי האחריות למה שקרה.
האחריות לאכזריות הקשה והמזעזעת על שואת יהודי אירופה מוטלת ללא צל של ספק על האויב הנאצי, על עוזריהם ועל משתפי הפעולה עמם, אך הטבח שהתרחש לפני שנה וחצי נעשה בתקופה שבה העם היהודי שוהה בתחושת ביטחון במקלט הבטוח שבנה לעצמו כתשובה לשואה, כריפוי, כתקומה של עם נדכא, חבול ושבור, על אף עברו.
למרות הדחף העז למצוא נקודות מקבילות בין הסיפורים והעדויות של אז ובין אלו של היום, לדעתי חובה עלינו להדגיש את ההבדל הזה, הבדל מהותי שתפקידו לאפשר לנו להתעצם מחדש. להזכיר לעצמנו שכאן הבית שלנו, שאיש מלבדנו לא אמור ולא יוכל לעולם להגן עלינו טוב מאיתנו. ושאם לא נאמין בכך ואם לא נפיק לקחים עמוקים ומהותיים עד כמה שאפשר, ולא ניקח על עצמנו את האחריות המלאה על שיקומנו, על תקומתנו ועל ביטחוננו בהווה ובעתיד, לא נהיה בטוחים לעולם.
כן, יש קשר בין הימים ההם לזמן הזה. אבל ההבדל ביניהם הוא מה שחשוב באמת.
