לפני שבע שנים בדיוק, בעשרים וחמישה באפריל אלפיים ושמונה עשרה, יצא מירושלים אוטובוס, ובו עשרות נערות ונערים, חכמים ומתוקים ומרגשים ויפים, שהתקבלו למכינת "בני ציון" בתל אביב, ויצאו ל"טיול גיבוש" של המחזור החדש של המכינה. האוטובוס נסע דרומה, בגשם שוטף, והנערים הסמוקים שהיו בו, שיחקו במין אפליקציה מצחיקה כזאת, שמגלה לכל אדם "כמה גמלים הוא שווה". בלילה, מאוחר, הקימו הנערים מאהל קטן במקום יפהפה ששמו "מכלאות הגמלים", לא רחוק מצומת הערבה. וכשהפויקה התבשל על האש, הם הלכו לראות את השיטפון הגועש שזרם בנחל צין, לא רחוק מהאוהלים.
וזה לא סתם שנחל צין הוצף. אלו היו ימים הזויים, שבהם אף אחד לא חשב אפילו לטייל. פתאום, באמצע אפריל, הכה בארצנו חורף של ממש. עם כמות גשמים שלא ירדה כאן מאז תשעים ושבע. ביום שקדם לטיול הזה, קניון בראשון לציון הוצף לגמרי. נער בדואי ששמו קייס נסחף בשיטפון בנחל ממשית ומצא את מותו. אלו היו ימים מסוכנים. ובכל זאת, קבוצה קטנה, של עשרים וחמישה צעירים, יצאה לטיול בשני נקיקים עמוקים ותלולים. הם ישנו בלילה במכלאות הגמלים. ואז קמו בבוקר, בעשרים ושישה באפריל, חצו את כביש הערבה, טיפסו את נחל תמר, עשו הפסקה ברכס היפהפה שבין הנחלים, ואז המשיכו, ונכנסו לנקיק של נחל צפית.
האסון הזה הוא חלק מחיי. רציתי שתדעו שמדי שנה, בסוף אפריל, אני מתחיל להרגיש מין מחנק נוראי בגרון. בכל שנה אני נזכר מחדש, בילדים היפים האלה.
בניגוד לאינספור סיפורים אחרים, איומים ונוראיים, שעליהם קוראים בחדשות, הסיפור של האסון הזה תפס אותי בעומק הנשמה. הוא תפס אותי כמו ששום סיפור לא תפס אותי מעולם. לא הכרתי אף אחד שהיה באסון, לא הכרתי אף אחד שלמד במכינה, לא היה לי שום קשר אישי לסיפור, ובכל זאת, מצאתי את עצמי חושב על הנערות והנערים הללו, יום אחרי יום, חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה. היום, אחרי כמעט חמש שנים של תחקיר מעמיק, אחרי עשרות, אם לא מאות, פגישות שעשיתי עם אנשים שקשורים לאסון הזה, חניכים, מדריכים, הורים שכולים, מחלצים, מתנדבים, חיילים, שוטרים, עורכי דין, ונערות ונערים שניצלו מהאסון, אחרי שטיילתי בנחל פעם אחר פעם, עם דמעות בעיניים. היום, אחרי שניסיתי במשך שלוש שנים תמימות ליצור פרויקט טלוויזיוני רחב היקף סביב האירוע – שלצערי הוקפא כרגע, מכל מיני סיבות כואבות – אני כבר יודע לומר שהסיפור הזה הוא אחד הסיפורים הכי חשובים שהתרחשו בישראל אי פעם. אני יודע שזה נשמע אולי "דרמטי" ו"מוגזם", אבל אני באמת חושב ומרגיש ויודע, שהסיפור הזה, על כל פרטיו, נוגע בבעיה הכי עמוקה של הישראליות. הסיפור הזה חזה, במידה מסוימת, את כל מה שקרה לנו בשבעה באוקטובר, ואת כל מה שקורה לנו מאז. והוא חוזה, במובן מסוים, את כל האסונות שבדרך. ואת כל השאלות הגדולות שאנחנו מעדיפים כרגע להדחיק. אני יודע שזה נשמע עמום, אבל בראש שלי זה לא עמום. ואני מקווה ומתפלל שבעוד כמה שנים, אם וכאשר הפרויקט שלי יצא לאור, אתם תבינו ותרגישו על מה אני מדבר.
והשבוע, אחרי שבע שנים מתישות ורעות, שבהן ישבו משפחות ההרוגים בבית המשפט, וראו, חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה, כיצד אנשי החינוך הדגולים שהובילו את ילדיהם לתוך מלכודת מוות הופכים את העולם כדי לחמוק מאחריות. השבוע – בדיוק שבע שנים אחרי האסון – נקבע גזר דינם של הנאשמים. עוד פרק בסיפור העצוב והמיותר הזה הגיע לסופו. ואני נסעתי לבית המשפט בבאר שבע. והקשבתי לדבריו הכואבים של השופט. הוא ציטט בתוך גזר הדין שיר של גלי בללי זיכרונה לברכה. שיר יפה וחכם ששמו "לא נפלו עליי השמיים". וכשהוא הקריא את השיר, הרגשתי את הדמעות שלי עולות. ואמא של גלי, אתי, יצאה מהאולם בבכי. ואני בכיתי איתה.
שבע שנים חלפו. כבר שבע שנים שהאסון הזה הוא חלק מחיי. זה כבר שבע שנים, שמדי שנה, בסוף אפריל, אני מתחיל להרגיש מין מחנק נוראי בגרון. בכל שנה אני נזכר מחדש, בילדים היפים האלה. באלה (הסטטוס שלה בווטסאפ היה "הזמן קצר והאהבה מרובה"), ובצור שהיה ילד עם לב טוב ואוהב (פעם הוא הביא כפפות שהוא קיבל מאמו במתנה למנקה רחובות), ובגלי החכמה שכתבה ספר של שירים יפהפיים, רובם על אהבה, ובמעיין המצחיקה (ביום הורים הראשון של המכינה היא ביקשה מאמא שלה לצאת מהשיעור 'החופר' ולקנות לה פיצה), וברומי, שהייתה רקדנית בחסד, ובשני שהייתה צופיפניקית בנשמה (בשבט עמית), ובאגם טובת הלב (שבדיוק תכננה לנסוע לוויאטנם, להתנדב שם ולטפל באוטיסטים), ובאילן החכמה (על הקיר בחדר שלה היה שלט עץ ובו מילה אחת – "פשטות"), וביעל, תלמידת מחשבת ישראל, שגילתה עומקים בליבה בזכות השיעורים בתיכון, ובעדי (ששרה כל כך יפה ביום הזיכרון, רגע לפני האסון, את "שום דבר לא יפגע בי").
מדי שנה אני נזכר בהם. בחיים שהם יכלו לחיות. באנשים שהם יכלו להיות. כבר שבע שנים חלפו. מי היה מאמין. הם היו אמורים להיות עכשיו בני עשרים וחמש בערך. לחזור מהטיול ולהתחיל ללמוד. אולי חלק מהם היו נשארים בצבא. או מאריכים את הטיול במזרח. הם בטח היו טוחנים מילואים בשנה הזאת. אוי. בכל שנה אני נזכר בהם מחדש. בהם, ובמוות הנוראי הזה, המיותר הזה, המערער הזה, שכל כך חשוב לזכור, וכל כך חשוב לספר. מדי שנה, בסוף אפריל, אני מדליק עשרה נרות, לזכרם הטוב של הילדים היפים הללו, שנפשי נקשרה בנפשם. מדי שנה, בסוף אפריל, הלב שלי נשבר.
