"הליגה נגד השמצה", ארגון יהודי־אמריקני שעוקב אחר תופעות אנטישמיות בארה"ב, מנטר אותן ומתריע מפניהן, פרסמה השבוע את הדו"ח השנתי שלה. הכותרת הארוכה שנתן לדו"ח הסניף הישראלי של הליגה היא "נתוני התקריות האנטישמיות בארה"ב בשנת 2024 שוברים כל שיא שנתי קודם – זו השנה הרביעית ברציפות". סיבותיה של הליגה נגד השמצה עמה, אבל הכותרת האמיתית, הקצרה יותר, שיש לה השלכות חמורות על חיי היהודים בארה"ב, היא אחרת: "האנטישמיות האמריקנית עברה לשמאל".
בכהונתו של נשיא ארה"ב הקודם ג'ו ביידן, כשהמפלגה הדמוקרטית שלטה בבית הלבן, נשברו שוב ושוב שיאי האנטישמיות בארה"ב, עד לנתונים המפחידים של 2024 – שנת כהונתו האחרונה של ביידן: כמעט עשרת אלפים תקריות אנטישמיות התרחשו בה ברחבי אמריקה. יותר מתקרית אחת בשעה, כל שעה, כל יום. ביידן כמובן לא יזכה לכותרת כמו זו שנתן עיתון הארץ בסיום כהונתו הקודמת של הנשיא טראמפ: "עבור רוב יהודי ארה"ב, כהונת טראמפ תיזכר בשל אלימות אנטישמית חסרת תקדים". למה? כי טראמפ הוא ימין, ואנטישמיות היא ימין קיצוני. השמאל הרי אוהב אדם וליברלי, וחוץ מזה רוב היהודים מצביעים לדמוקרטים.
ובכן, מה לעשות – הנתונים מוכיחים שהאנטישמיות הבוטה ביותר בתולדות אמריקה התרחשה תחת הנהגתו של ממשל דמוקרטי. העובדה שהשיא נשבר שוב ושוב בארבע השנים האחרונות מוציאה את העוקץ מהטיעון הפבלובי של השמאל שהמלחמה בעזה ותמונות של ילדים מתים מחאן־יונס הן שגורמות לאנטישמיות הגואה. עובדה: ב־2021 וב־2022 לא הייתה מלחמה בעזה, גם לא ברוב שנת 2023 – ובכל זאת שיאי האנטישמיות נשברו גם אז.
בליגה נגד השמצה יש מפה אינטראקטיבית מרתקת, שאפשר ללמוד ממנה על הגיאוגרפיה והמתמטיקה של האנטישמיות האמריקנית. עיון במפה מעלה ממצאים מדהימים למדי, שמחזקים את הקביעה שהאנטישמיות האמריקנית מצויה כיום בעיקר בשמאל. נבהיר מיד: זה לא אומר שאין אנטישמיות בימין הקיצוני, ודאי שיש. אלא שהימין האמריקני ברובו המוחלט מוקיע ומקיא מתוכו את האנטישמים, שנחשבים לשוליים ולנטע זר בתוכו. בה בעת, חלקים ניכרים בשמאל האמריקני מאמצים דפוסים אנטישמיים שחודרים למיינסטרים – בין השאר, ללשכות הדקן באוניברסיטאות הנחשבות.
שתי המדינות בארה"ב שתועדו בהן התקריות האנטישמיות הרבות ביותר ב־2024 הן ניו־יורק וקליפורניה. שתיהן מדינות דמוקרטיות עמוקות, וגם מדינות שמתגוררים בהן רבים מיהודי ארה"ב, כך שקשה לקבוע כי נטייתן הדמוקרטית היא הגורמת למספרים הגבוהים. אבל אז מגיעים למקומות הבאים ברשימה: ניו־ג'רזי, פנסילבניה, מסצ'וסטס ומרילנד. כולן מדינות דמוקרטיות (פנסילבניה מתנדנדת, אך כמו בכל מדינה גדולה גם בה היהודים גרים באזורים דמוקרטיים) – ומספר התקריות האנטישמיות בהן מרקיע שחקים.
ההשוואה האפשרית למדינה רפובליקנית מגיעה בדמותה של פלורידה, שנמצאת במקום השביעי, עם 365 תקריות אנטישמיות בשנה החולפת. פלורידה היא המדינה השלישית בארה"ב מבחינת מספר היהודים המתגוררים בה – כ־750 אלף איש. ובכל זאת, כאמור, היא נמצאת רק במקום השביעי מבחינת מספר התקריות. ראו לעומתה את ניו־ג'רזי, מדינה כחולה עמוקה שמתגוררים בה כ־600 אלף יהודים, לא הרבה פחות מבפלורידה. אבל מספר התקריות האנטישמיות הגיע שם ל־722 – כפול מאשר בפלורידה. הוא הדין אם מנרמלים את מספר היהודים בפלורידה לניו־יורק או לקליפורניה. בפלורידה יש כחצי ממספר היהודים שגרים בכל אחת משתי המדינות האחרות, אך מספר התקריות האנטישמיות בהן גבוה הרבה יותר מפי שניים מאשר בפלורידה – 1,437 תקריות בניו־יורק ו־1,344 בקליפורניה.
שתי מדינות אחרות שמעידות על הפנים הכעורות של האנטישמיות האמריקנית החדשה והליברלית הן טקסס האדומה ומסצ'וסטס הכחולה. בטקסס חיים כ־220 אלף יהודים, ובמסצ'וסטס כ־350 אלף, כלומר כשליש יותר מבטקסס. בטקסס נרשמו 251 תקריות אנטישמיות ב־2024 (רובן בערים דמוקרטיות), אך במסצ'וסטס מרובת האוניברסיטאות המספר עומד על 438 – כמעט פי שניים.
ממשל ביידן לא היה אנטישמי, חלילה. גם רוב חברי המפלגה הדמוקרטית אינם אנטישמים. רחוק מכך. בסופו של דבר הציבור האמריקני – למרות שפל שניכר בסקרים בתקופה האחרונה – תומך בישראל ואינו אנטישמי. אבל כשמדברים על אנטישמיות באמריקה, יותר מדי גורמים בעלי אינטרס וכוח מנסים לטעון שהבעיה מצויה בימין האמריקני ובנשיא הרפובליקני. על השמאל האמריקני האנטישמי מדברים הרבה פחות, ואם מדברים – מבדילים בבירור ובחדות בינו ובין ההנהגה הדמוקרטית. זה נכון חלקית, כי יש במפלגה הדמוקרטית חבורה קטנה אך רועשת של חברי קונגרס שנעים לכל הפחות על גבול האנטישמיות (וחברת קונגרס אחת אנטישמית ממש, אילהאן עומאר), אבל ההנחה הזו לא קיימת בנוגע לימין. הקווים הישירים בין החדר הסגלגל לאנטישמיות נמתחים מהר מאוד כשנשיא רפובליקני יושב בבית הלבן, ונמחקים כשמאייש אותו נשיא דמוקרטי.
האנטישמיות היא בעיה עתיקה כימי האנושות, וגם בארה"ב לא חסרות דוגמאות עבר לשנאת יהודים. אלא שבשנים האחרונות האנטישמיות הזו משנה פנים, והתעלמות מהשינוי הזה לא מועילה לדבר מלבד לבעלי אינטרסים פוליטיים, חלקם יהודים שקשורים בעבותות לשמאל ולדמוקרטים. צריך לדעת את זה. אסור להסתיר. יש לטפל באנטישמיות בלי מורא ובלי משוא פנים. אחרת נראה את השיאים נשברים שוב ושוב, וננסה למצוא הצדקות, סיבות ותירוצים מפה עד לוושינגטון. אין צורך – כל הנתונים קיימים, רק צריך לא להתעלם מהם.
