מחנה הרל"ב מאוהב. יש לו גיבור חדש. לבבותיו מתפקעים מגאווה וחיבה לאיש שמסמל כרגע את מאבק הגבורה של בני האור בבני החושך – רונן בר. כן, בתיאטרון האבסורד של מדינת ישראל גם זה יכול להיות הגיוני: ראש המשטרה החשאית הפך לסמל דווקא במחנה השמאלי־ליברלי.
בישראל 2025 רף הכניסה למועדון היוקרתי של גיבורי המחנה הזה נמוך מאוד. די לטנף על ראש הממשלה בנימין נתניהו במידה מספקת, ואיש לא יזכור מי אתה ומה אתה. תצהיר אחד בלבד הספיק כדי לעשות מבר סמל ומופת לטוהר כוונות, ליושרה ולאחריות ציבורית. כדי שלא תחשדו בי שהגזמתי, אתם מוזמנים לקרוא למשל את דבריה של עו"ד דינה זילבר, לשעבר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, במאמר שפרסמה השבוע בהארץ.
"שנים רבות הייתי פרקליטה במחלקת הבג"צים", היא כותבת, "ייצגתי את עמדת ממשלת ישראל והגנתי עליה באינספור עתירות. קריאה וכתיבה של תצהירים לבג"ץ הייתה לחם חוקי. התצהיר של רונן בר הוא מוצג נדיר: אוסף רסיסי לב שבור שמתפקע מכאב ומאחריות, זעקה כאובה, שלמרות היותה מרוסנת מאוד, קורעת את עור התוף הציבורי, ומשׂוּאה של גבורה אזרחית. בעיקר, התצהיר הזה הוא שיעור מולדת. האמת קורנת מהטקסט העצור, וכובד השעה שבה נכתב ניכרים בכותבו ובו".
זילבר לא לבד. כתיבתו של העיתונאי והפובליציסט עופר שלח, בעבר מבכירי מפלגת יש עתיד, מאופק יותר – אך ההתפעלות עוצמתית לא פחות. "התצהיר של בר גם מראה לנו מה עושה אדם הגון וראש ארגון המחויב למשימה הלאומית שלו אל מול כל אלה: לא מוותר ולא ממצמץ, ממשיך בפעולה לאור המשימה הממלכתית שעליה הופקד, כי זו חובתו כלפי הציבור ו'כלפי מי שיבואו אחריי', כדבריו". המאמר של שלח פורסם השבוע באתר מאקו, ובו גם קרא לרמטכ"ל אייל זמיר ללכת בדרכו של בר.
לו רציתי, יכולתי להביא עוד דוגמאות לתופעה המפעימה. משבר המנהיגות שפוקד את מחנה מתנגדי נתניהו מוביל אותו למחוזות מוזרים מאוד. רק מעטים בו מוכנים להכיר באבסורד. אחד כזה היה השבוע היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, עו"ד יהודה וינשטיין, שנעץ סיכה בבלון הנפוח והזכיר לכולנו מיהו רונן בר. בדברים קצרים שנשא בכנס באוניברסיטת רייכמן ציין וינשטיין שבכל מדינה נורמלית בר היה מתבייש לצאת מביתו כבר שנה וחצי, ובוודאי לא היה מקבל גיבוי למאבק שתכליתו היצמדות לכיסאו.
"הוא צריך ללכת", קרא היועמ"ש לשעבר. "בכל מדינה מתוקנת הוא היה הולך מזמן. ביפן ב־8 באוקטובר איש כזה היה שולח יד בנפשו. במדינה מתוקנת אחרת הוא היה נעלם, ולא נודע שהיה פה בכלל. אצלנו הוא לוקח אחריות, אבל מוכן לממש אותה רק בתנאים מסוימים: ועדת החקירה, השבת החטופים, מינוי אחד מסגניו וכיוצא באלה. האיש הזה צריך ללכת. הוא לא הדגל, יש לנו דגלים אחרים". דברי ויינשטיין, שאיננו חשוד כתומך נתניהו, חדים וחריפים, אך קולו נותר במיעוט במחנה שהוא מזוהה איתו.
קו ישיר מחבר בין ההערצה המתפתחת לרונן בר ובין הפיכתו של נפתלי בנט למועמד המוביל של המחנה הזה לראשות הממשלה, לפחות לפי הסקרים. אם לפני עשור היה טוען מאן דהוא שמנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר יהפוך לתקוות מחנה השמאל־מרכז הליברלי, סביר להניח שהיה נחשד באיבוד הקשר למציאות. אך באין זמיר גם עורב נחשב לציפור שיר, ובאין מנהיגים – במחנה השמאל־מרכז מסתפקים במה שיש.
לימין הישראלי, לעומת זאת, יש הנהגה. אפשר לאהוב את נתניהו או לתעב אותו, אך אי אפשר להתעלם מיכולותיו. אלא שנתניהו כשל גם הוא כישלון נורא, ובכל מקרה הוא לא יישאר איתנו לנצח. משבר המנהיגות במחנה השמאל־מרכז הוא תמרור אזהרה בוהק גם למחנה הימין. בלי הנהגה ראויה גם מחנה פוליטי שכל הנסיבות מסתדרות לכאורה לטובתו עשוי להידרדר למחוזות ההזיה.
"נבצרות" היא הפיכה
תצהירו של ראש בר הביא בכנפיו לא רק עלייה באהדה אליו. לצידה הגיע גם גל מחודש של קריאות "להוציא לנבצרות" את נתניהו. זו לא קריאה חדשה, אך היא צוברת אהדה בחוגים רבים בשמאל הישראלי, ואף זוכה לתמיכת משפטנים.
מול רעיונות העוועים הללו חובה להתייצב באופן נחרץ ולומר בבהירות: אין דבר כזה "נבצרות". אין בסיס חוקי שמאפשר ליועצת המשפטית לממשלה או לשופטי בג"ץ להעביר את ראש הממשלה מתפקידו. כל ניסיון לקבוע שנבצר מראש הממשלה הנבחר למלא את תפקידו שלא מטעמים רפואיים הוא הפיכה שלטונית. זה נכון גם אם לשם טשטוש המשמעות הנוראה של המהלך הזה ייעשה שימוש בביטוי מכובס כמו "נבצרות".
הפיכה שלטונית, אף אם תבוצע לכאורה באמצעים משפטיים ולא על חודי הכידונים של הצבא, תביא את הקץ על הדמוקרטיה הישראלית. מדינה שאפשר להדיח את ראש ממשלתה בהליך שאיננו בבחירות או בהתאם להוראת חוק מפורשת היא כבר לא דמוקרטיה. חובה להתקומם לא רק נגד מהלך כזה, אלא אפילו נגד הדיון התיאורטי בכך.
הניסיון לנרמל את השימוש במעשה אלים כזה ולהעניק לו מעטה של לגיטימציה משפטית, מסכן אותנו כחברה. מכאן עלול לצאת ניצוץ שיצית אש שלא נוכל לכבות.
