"אם האמריקנים ימשיכו לנקוט גישה קונסטרוקטיבית ויימנעו מלהציב דרישות לא הגיוניות, נגיע להסכם טוב", כך אמר השבוע שר החוץ האיראני עבאס עראקצ'י ערב צאתו לביקור בסין, כדי לשוב ולקבל את תמיכתה בעמדת טהרן. שיחתו של הנשיא דונלד טראמפ עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, וההודעה שהוציא בעקבותיה על כך ש"אנחנו באותו הצד בכל הנושאים", לא עוררו דאגה מיוחדת בארמונו של המנהיג העליון האיראני. כך גם בשל דחיית מפגש הצוותים הטכניים שתוכנן ליום רביעי, וייערך מחר לצד פגישת ראשי המשלחות.
מבחינת איראן, בעצם קיומו של המשא ומתן היא זוכה להישגים ניכרים:
1. חסינות מפני התקפה צבאית נגד איראן כל עוד מתנהל המשא ומתן.
2. זמן יקר לשיקום ההגנה האווירית שנפגעה בתקיפה הישראלית באוקטובר ולהגדלת מלאי הנשק ההתקפי.
3. פתח מילוט מפני החלטות גורליות שעלולות לצוץ בדיון מועצת הנגידים של סבא"א ב־9 ביוני. הדיון צפוי לקבוע אם איראן עומדת בהתחייבויותיה בהסכם הגרעין הקודם, ובהתאם למסקנותיו יוחלט על הפעלת מנגנון ה־Snapback שיאפשר להטיל עליה מחדש את העיצומים שהוסרו בעקבות ההסכם מ־2015.
4. כרסום בעמדות הפתיחה: כבר עתה היא יכולה לרשום כהצלחה את הגבלת המשא ומתן לעניין הגרעין לבדו ואת הנכונות לדון בתוכנית גרעין אזרחית.
5. חיזוק מורלי לגורמי המשטר והקלה אפשרית בלחצים מבית בעקבות המסר המעודד שהשיחות מעבירות על האפשרות לשינוי חיובי במצב הכלכלי.
6. חיזוק – זמני לפחות – במעמדה המדיני והאזורי של איראן בעקבות הירידה בציפיות להכרעתה הצבאית.
7. יצירת מתיחות (אמיתית או מדומה) בין ירושלים לוושינגטון, בייחוד מול ממשל אוהד כל כך לישראל בתחילת כהונתו.
ישראל נדרשת לתיאום עם ארה"ב בשלושה נושאים: הקווים האדומים להסכם, מסגרת הזמנים למיצוי השיחות והמהלכים שיבוצעו אם לא יושג הסכם.
"הקווים האדומים" חייבים לכלול ביטול מוחלט – השמדה או הוצאה מידי איראן – של היכולות שעלולות לשמש לגרעין צבאי: חומרים, רכיבים ומתקנים.
כמו כן יש להטיל מגבלות על תוכנית הטילים, לקבוע מנגנון לפיקוח אפקטיבי ולענישה אוטומטית על הפרות, ולהטיל מגבלות וענישה על מעורבות בטרור, הפצת נשק והפעלת כוחות פרוקסי. כל זאת, באופן תמידי וללא מועד לפקיעת תוקף.
באשר למסגרת הזמנים, הדיון במועצת הנגידים של סבא"א ב־9 ביוני אמור לסמן את תאריך היעד. נכון יהיה לסכם זאת, ובמקביל להמשיך במאמצי ארה"ב למימוש סעיף ה־Snapback לחידוש העיצומים.
באשר למהלכים אם לא יושג הסכם, נכון להמעיט את הדיבורים על כך ולהשאיר זאת לדיונים הפנימיים.
הדאגה הישראלית מפני הסכם לא טוב מובנת, אך אין לראות בכך תוצאה מוכרחת. טראמפ מבין את הסיכונים בהסכם כזה. הוא הרי הגדיר את ה־JCPOA מ־2015 "הסכם נוראי" ופרט את חולשותיו. הטיעונים מאז רק קיבלו משנה תוקף.
לא נדרש כיום דמיון נועז כדי להבין את הסכנה מהחיבור בין משטר אסלאמי קיצוני, טילאות מודרנית ויכולות גרעיניות. אם הערוץ המדיני לא יניב את התוצאות המקוות מבחינת טראמפ (בהנחה שהן ישקפו גם את עמדת ישראל), זה לא רק יצדיק אלא אף יחייב את כיווני הפעולה האחרים להסרת האיום האיראני. לכך – גם לכך – צריך להתכונן.
פרשת דרכים בעזה
בחלוף כחודש מאז חודשה הלחימה בעזה, ישראל ניצבת על פרשת דרכים באשר למהלכיה הבאים. בפני הדרג המדיני יש שלוש חלופות מרכזיות: הראשונה היא עסקה כוללת שתביא להחזרת החטופים, תוך ויתור על השגת המטרות האחרות של המלחמה. השנייה היא התקפה נרחבת ועצימה על רצועת עזה במטרה לכבוש את השטח, להחיל בו ממשל צבאי ולהשמיד את יכולות חמאס.
האפשרות השלישית היא המשך הלחץ המדוד, מתוך תקווה שהשפעתו לאורך זמן תוביל את חמאס לנקודת שבירה.
מבחינת ישראל, קבלת עסקה כוללת בתנאי חמאס משמעה ויתור על יעד מרכזי של המלחמה – השמדת יכולותיו של ארגון הטרור – והשלמה עם הישארותו כגורם הכוח המרכזי בעזה, שישלוט בה בפועל בכל דגם שלטוני.
בחלופה הזאת צה"ל ייאלץ לסגת מכל שטחי הרצועה לקווי 6 באוקטובר, ולבסס את ההגנה על הפרימטר הביטחוני ומרחב הגדר בלי נוכחות בעומק השטח ובלי שליטה ביטחונית אפקטיבית בציר פילדלפי ובמעבר רפיח, שחמאס יוכל להתעצם באמצעות השליטה בהם.
ישראל תיאלץ גם לאפשר את שיקום הרצועה, שבחסותו חמאס יוכל לחפור מנהרות, לייצר אמצעי לחימה ולשקם את יתר יכולותיו. החלופה הזאת תביא להתחזקות חמאס בכל האזור ובייחוד ביהודה ושומרון, שם הוא נהנה כבר כיום מתמיכה רחבה. היא תגביר את המוטיבציה של גורמי הטרור לחטוף בני ערובה בפיגועים גם כדי להבטיח את שרידות המפגעים.
זו לא רק החמצה של הזדמנות היסטורית לשינוי יסודי של המציאות, אלא גם חיזוק תפיסת ה"צומוד" – העמידה האיתנה וההיצמדות לאדמה – המושרשת בתודעה הפלסטינית.
בחמאס שומעים את הקולות בישראל המבקשים עסקה כוללת אך קוראים לחדש את הלחימה לאחר החזרת החטופים. לכן הם מתעקשים על ערבויות בינלאומיות. יותר מכך, התאמת התזמון בין תהליך שחרור החטופים עם הנסיגה של כוחות צה"ל ותחילת השיקום תחמיר את הדילמה באשר לחידוש הלחימה – וכל זה עוד לפני שאלת הלגיטימציה מבית ומחוץ, המחיר של הפרת ההסכם וההשפעה בנושאים האחרים שעל סדר היום.
באשר להתניית שיקום הרצועה בפירוז חמאס, דוברי הארגון הגדירו זאת כחלומות בהקיץ. הדרך היחידה להוציא מחמאס את נשקו היא בכוח. כשזהו המצב, אפשר להבין מדוע הקבינט ממוקד רק בחלופות הלחץ המדורג או הלחימה העצימה.
יתרונה של החלופה המתונה הוא בסיכוייה להביא לשחרור חטופים נוספים ובעלויותיה המוגבלות. היא גם לא מבטלת את האפשרות ואת החובה להמשיך אחר כך לתמרון עצים.
אולם כדי למצותה, חיוני לשלב בה מהלכים שאינם מבוצעים כיום: שליטה מוחלטת בחלוקת הסיוע ההומניטרי, תקיפת מאגרי דלק ומזון של חמאס, חיסולי מנהיגים בעזה, ביהודה ושומרון ובחו"ל, וקידום "יוזמת טראמפ" להוצאתם מהשטח של הרצועה רבים המייחלים לכך.
כשהאחדות קשה להשגה
רבות דובר ונכתב על הסמיכות בין יום השואה לימי הזיכרון והעצמאות. הסמיכות הזאת הפכה לאחד מסמליה הבולטים של הזהות הישראלית.
כוחם המיוחד של הימים הללו נובע מהחיבור ביניהם: מפגש עם השואה מבליט את הערך העצום של התקומה, וצמידותו של יום הזיכרון ליום העצמאות מחברת בין מצבנו כריבוניים בארצנו ובין מצבותינו, המספקות עדות אילמת למחיר.
ישראל ניצבת כיום באחת מנקודות השבר הקשות בתולדותיה. הקרע ששב ונפער בין חלקי החברה עמוק ורחב. המחלוקת חצתה כבר מזמן את המגרש הפוליטי, ונכנסה לרבדים אחרים במערכות החיים, בחברה ובקהילה. היא חדרה גם את המעטפת שגוננה על תחומי הביטחון והשכול, שנתפסו כקודש־הקודשים של החברה, מעוזי האחדות והממלכתיות.
מדינת ישראל משולה לספינה שמשייטת במים סוערים, בסביבה מאיימת, נזהרת מלעלות על שרטון. האחריות להובילה לחוף מבטחים מוטלת על הקברניט, אך על כל אחד מאיתנו מוטלת החובה להימנע ממעשים שיהיו עלולים לגרום לטביעתה.
צוואת האחדות של הקדושים ושל בני משפחותיהם צריכה להדהד בנו בכל יום ובכל שעה. אם האחדות קשה מדי להשגה בעת הזו – לפחות שלא נעמיק את הקרע.
