השתתפתם כבר בספורט הלאומי של לחבוט בסמוטריץ' שהעז ואמר שהחזרת חטופים היא מטרה חשובה אבל לא המטרה המרכזית? שאמר בראיון נוסף שהוא מאוד רוצה להחזיר את כל החטופים, "אבל לא במחיר של כניעה בחמאס"? אם כך מה יש לכם להגיד על בני גנץ וגדי אייזנקוט? מה הם קשורים, אתם שואלים? שניהם הצביעו בקבינט המלחמה באמצע חודש אוקטובר 2023 על מטרות המלחמה. מטרות אלו עד היום לא שונו ועדיין בתוקף, ומטרות המלחמה הרשמיות הגדירו את חיסול חמאס כמטרה מוחלטת, ואת שחרור החטופים כמטרת מאמץ בלבד. כן, בדיוק כמו האמירה של סמוטריץ' שקוממה את דעת הקהל.
מה השתנה בעצם מאז שהתקבלה אותה ההחלטה בקבינט המלחמה, בקונצנזוס וגיבוי ציבורי מוחלט? מה גילנו מאז שלא ידענו אז? שזה יהיה קשה? מה בדיוק גרם לכם לחשוב שזה יהיה קל? מישהו חשב שכניסה לעזה לא תעלה במאות הרוגים? אם כבר, ההערכות המוקדמות גם של צה"ל היו גרועות אפילו יותר, והאמריקאים מצדם טענו שכניסה קרקעית תהיה בכלל טירוף.
שזה לוקח הרבה זמן? מה בהיסטוריה של התמודדות מול ארגוני טרור שמוטמעים באוכלוסיה תומכת גרם לכם לחשוב שזה יהיה קצר?
הסבל של החטופים? מה בדיוק חשבתם אז כשתמכתם בהחלטה הזאת של הקבינט על מטרות המלחמה, הכללה שאולי נשמעת גורפת אבל הייתה די קולעת באותם ימים, שמצב החטופים קל? הנתונים כולם היו בפנינו. מצב החטופים קורע לב. הטרגדיה שלהם, ושל משפחותיהם, בלתי נתפסת. היא היתה כזאת גם אז.
רק דבר אחד קרה מאז: מדינת ישראל נסחפה בשילוב של קמפיין סנטימנטלי פנימי מחד, ולוחמה פסיכולוגית אכזרית שניהל מולנו האויב, שהפך את החטופים לתעודת ביטוח, בדיוק כפי שתכנן מראש.
לאט לאט אבל בטוח הנחישות הישראלית, זאת שהבינה שמדובר ממלחמת אין ברירה, התפוררה. אם בהתחלה כולם הבינו שקודם כל חייבים לחסל את חמאס, וכל מו"מ יהיה חייב להיות לצד המלחמה, פתאום הסכמנו לשחרורים תמורת הפסקת אש, ובהמשך, במסגרת מתת אסטרטגית שלא נודעה מעולם בחילופי שבויים בתולדות המלחמות, הסכמה לויתורים על הישגים בשטח. בהמשך כבר השתכללה הטענה ל"נעשה הסכם ומקסימום נפר", והיום כבר הגענו לשיח שרחוק מלהיות מבוטל שקורא "תפסיקו את המלחמה הארורה הזאת כבר!".
זה לא קרה בגלל היעדר הישגים של צה"ל. למעשה, בהתחשב בפשרות שנכפו על ניהול המלחמה כדי לאפשר עסקאות (אגב, בניגוד להחלטת הקבינט), צה"ל השיג לא מעט. אלא שכדי להצדיק ויתורים, אנחנו כמעט נדרשים לזלזל בהישגים האלה. אחרת, כיצד ניתן להסכים לוותר עליהם, על כולם, מבלי להמעיט בערכם?
אפשר לבקר את מה שהושג, ואפשר לטעון שהיה אפשר להשיג יותר. אני בעצמי טענתי זאת פעמים רבות. ועדיין, במחיר כבד של מאות נופלים, עזה של היום לא מזכירה לא בכוחה הצבאי, ולא במצבה הפיזי, את עזה של ה-6.10. ארגון שב-7.10 הוציא כלפי ישראל מתקפה אוגדתית וירה אלפי רקטות, הפך לארגון גרילה נרדף, הולך ומתרושש, שבשלב הזה יכול בעיקר לפגוע בכוחות בשטח, באופן ספורדי, ולירות לעבר ישראל רקטות בודדות, בהפרשים הולכים וגדלים.
על ההישגים האלה אסור לוותר. את חמאס אסור להחזיר לגדר. אם חמאס יחזור לגדר, בשלב הראשון לא יהיו בארי ונחל עוז, ובשלב הבא, כמו שקורה בסופו של תהליך לכל מדינה שתושביה נאלצים לברוח מגבולותיה, לא תהיה מדינת ישראל.
שום דבר לא באמת חדש. המלחמה ארוכה, יותר ממה שציפינו. המלחמה קשה, אגב, אולי מעט פחות ממה שציפינו. מצב החטופים קורע הלב היה שם, מהרגע הראשון, והצלחנו לחלץ רבים מאוד מהם, אם כי לצערנו לא את כולם. גם זה, עם כל הצער שבדבר, לא היה דבר בלתי צפוי בניתוח פשוט של מצבם, וערכם בעיני האויב האכזרי שפתח כנגדנו במלחמה.
מה שהשתנה מאז החלטת קבינט המלחמה שהתקבלה בקונצנזוס נדיר זאת לא המציאות. אם כבר, המציאות השתנתה מאז אותה ההחלטה לטובה, בכל אחת ממטרות המלחמה. מה שהשתנה זה אנחנו. עם ישראל. התקררנו. קצת שכחנו. הדחקנו את המשמעות של ה7.10, ואת הלקחים שלו.
כמו שקורה לא פעם בשוק הדעות, מי שמחזיק היום בעמדה שנראית קיצונית, כמעט מפלצתית, מחזיק בעצם בדעה שהייתה קונצנזוס מוחלט רק לפני שנה וחצי. שום דבר ממה שקרה מאז לא הפך אותה לדעה של "אוכלי מוות". רק קמפיין אגרסיבי מוצלח.
אז לפני שאתם רצים להפוך למרושעים אנשים שמחזיקים בדעה שהייתה גם של רבים מכם עד ממש לא מזמן, ענו בכנות: האם מה שהשתנה מאז שגם אתם חשבתם ככה היא המציאות, אם מה שהשתנה הוא משמעות המלחמה הזאת, או שמי שהתשתנו אלו אתם. ואם תהיו כנים עם עצמכם, אולי לפחות תבינו, גם אם לא תסכימו, את מי שמתעקשים להיות אתם. אתם, של בסך הכל לפני שנה וחצי.
