הקרב בבסיס זיקים ב-7 באוקטובר הוא לא רק סיפור של גבורה הירואית של המפקדים והקצינים שנלחמו נגד המחבלים באומץ ובקור רוח, אלא גם תמרור אזהרה מהדהד לכשלים עמוקים בתפיסת הביטחון של צה"ל.
באותו בוקר, כ-15 מחבלי חמאס חדרו לבסיס שבו שהו כ-150 חיילים ומפקדים, כשלכאורה יחסי הכוחות נטו באופן מובהק לטובת צה"ל. אז איך קרה שהקרב נמשך שעות ארוכות, שבעה קצינים, מפקדים וחיילים נהרגו ושני מחבלים הצליחו לחדור פנימה, להרוג ולפצוע עוד עשרה – כולל אזרחית? יש לכך שתי תשובות – אחת טקטית-מעשית, והשנייה אסטרטגית-תפיסתית.
דמיינו לעצמכם
הסיבה המעשית לכך היא שרוב החיילים בבסיס היו טירונים שהתגייסו מספר שבועות קודם לכן ואנשי מנהלה, שלא הוכשרו כלל לתפעל נשק או להילחם, כך שהם לא היו רלוונטים לקרב ונותרו במיגוניות לכל אורכו, למעט מספר חיילים בעלי תושייה – החייל נריה אהרון נגארי ז"ל ועוד שני טירונים נוספים שניטרלו מחבל בידיים חשופות.
הסיבה התפיסתית נעוצה בכך שבצה"ל בחרו להקים בסיס להכשרת טירונים במרחק קילומטר אחד מגדר המערכת, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מהאיום שמעבר לגבול. ההחלטה הזו, שמבטאת זלזול מתמשך בכוונות וביכולות של חמאס, התגלתה כטעות קטלנית בבוקר שמחת תורה. הבסיס לא היה מוכן למצב חירום: לא היה גנרטור למקרה של הפסקת חשמל – תרחיש שהתממש כבר ב-6:29 עם נפילת רקטות בתוך הבסיס – ו-100 טירונים נשארו בבסיס בשבת רק משיקולי חיסכון בלוחות הזמנים של ההכשרה והסבב בין הפלוגות, למרות שכלל לא היו רלוונטים למשימה המבצעית בגזרה.
דמיינו לעצמכם את האבסורד: צה"ל מקים בסיס טירונים במטולה, דוב"ב או שלומי, ממש על גבול לבנון. במקרה של חדירת מחבלים, הטירונים לא רק שאינם מסוגלים להילחם, אלא הופכים לנטל שדורש כוח הגנה נוסף שיופקד עליהם. זה בדיוק מה שקרה בזיקים. המפקדים, בגבורה יוצאת דופן, נאלצו לפנות את הטירונים מהעמדות ההיקפיות עם תחילת המתקפה, להחליף אותם ולנהל את הקרב כמעט לבדם, כך שבמקום 150 חיילים, היה מספר הקנים של חיילינו שווה לאלה של המחבלים, שנשאו גם נשקי צלפים, טילי RPG ורימונים, מה שלא היה לסגל פלוגת "תבור".
התחקיר חושף גם פרט מצמרר: רק במזל המחבלים שחדרו לבסיס לא הבחינו במיגוניות שבהן שהו 100 הטירונים. רימון אחד היה יכול להפוך את האירוע לאסון בקנה מידה בלתי נתפס.
הכשלים לא נגמרים כאן. מתוך אותה תפיסה שמדובר בבסיס להכשרת טירונים ולא במחנה סמוך לגבול, המפקדים שיצאו לחג לקחו עמם רק אקדחים והשאירו את נשקם האישי בנשקייה, וכמו בכל האוגדה, גם בבסיס הזה לא היו נפיצים כלל. כיצד ייתכן שבסיס כה קרוב לגבול לא הוכן לתרחיש בסיסי של חדירה?
התשובה טמונה בחוסר ההבנה המוחלט של צה"ל לגבי המתרחש מעבר לגדר. התפיסה שחמאס הוא איום מוגבל, שאפשר להתעלם ממנו ומההצהרות שלו, הובילה למחשבה שאין שום סיבה להיערך לתסריט של חדירה. יש לציין כי מפקדי הבא"ח הבינו בשלב מאוד מוקדם של הבוקר, דקות ספורות אחרי מטחי הרקטות, כי יש להיערך לחדירת מחבלים.
המסקנה ברורה וחד-משמעית, וכבר הופקה בחלקים מהאוגדה: חיילים באזורי גבול חייבים לדעת להילחם ולהגן על חייהם ועל חיי האזרחים. אם הם אינם מסוגלים לכך – אין להם זכות קיום שם. בסיס כמו בא"ח זיקים, שממוקם צמוד לגדר, וחוצץ בין רצועת עזה ליישובים הישראלים וגם לתשתיות חיוניות כמו תחנת הכוח באשקלון, אך מאויש ברובו בטירונים חסרי הכשרה קרבית, הוא לא רק חסר תועלת – הוא סכנה ממשית. צה"ל חייב להפיק לקחים, ומהר ולדאוג שכל חייל שנמצא בגבולות המדינה, מוכן ומצויד להגן עליה, בהתאם לכל תרחיש.
