וככה, בבוקר האחרון של חול המועד, אחרי שכבר בילינו יום אחד עם המשפחה של שולי ויום אחד עם המשפחה שלי, אחרי שכבר יצאנו ידי חובת הפיקניק והמנגל והמציות המטוגנות, החלטנו בספונטניות לארוז כמה חטיפים כשל"פים, כמה נקטרינות, אגסים ותפוחים, קופסת ירקות חתוכים, בקבוק מים גדול, כמה מצות מרוחות בשוקולד, ועלינו על הטויוטה הקטנה והנאמנה שלנו. בווייז כתבנו את היעד: גן לאומי הבשור פארק אשכול ויצאנו לדרך. התמונות של הפארק בגוגל־פוטו היו מבטיחות. מרחבי דשא גדולים וריקים, בריכות שכשוך צלולות ונגישות לילדים, עצי דקל מתנועעים ברוח, נחל זורם. גן עדן.
אמרנו לעצמנו שגם ככה מזג האוויר מתעתע, וגם ככה פארק אשכול רחוק יחסית מהערים הגדולות, והמלחמה בעזה הרי עדיין נמשכת, ובהצטרף כל הנסיבות יחד, אנשים כנראה יעדיפו לטייל ולבלות במקומות אחרים מאשר במקום הזה שעליו אנחנו חשבנו. ובאמת, הדרך מירושלים זרמה על מי מנוחות. בלי פקקים, בלי עצירות, בלי בלת״מים מיוחדים. כעבור שעה וחצי פלוס־מינוס כבר עלינו אל דרך העפר המוליכה לגן הלאומי. השעה כבר הייתה אחת בצהריים והיינו המכונית היחידה בשטח. הסתכלתי על שולי ואמרתי לה, תראי, אין פה נפש חיה. לרגע חשבנו שאולי הפארק סגור אבל אז ראינו מישהו עם חולצה ירוקה כזו של רשות הטבע והגנים ושאלנו אותו, תגיד, הפארק סגור? והוא גיחך גיחוך מחשיד ואמר, לא לא, מה פתאום. אז המשכנו הלאה בדרך העפר ואני חשבתי לעצמי בלב שאנחנו אלופים. שדפקנו את המערכת, שמצאנו את המקום הזה בחול המועד שאין בו אנשים. אבל אז, כשהגענו לשער הכניסה ופתחתי את החלון כדי לשלם, הבחורה בקופה הסתכלה לתוך המכונית שלנו במבט כזה שהיה בו הרבה ייאוש ושאלה, כמה אתם? אז אמרנו לה, שני מבוגרים ושני ילדים. והבחורה נשפה נשיפה ארוכה ואמרה, טוב תראו, אתם יכולים להיכנס, אבל קחו בחשבון שהפארק מלא. אוקיי? ממש מלא. שולי ואני הסתכלנו זה על זה ואז על הבחורה ואמרנו, אוקיי. כבר באנו. אז שילמנו מה ששילמנו ונכנסנו. מהקופה ועד החניה של הגן הלאומי יש עוד איזה מרחק של שתי דקות נסיעה בערך. מרחק שגם הוא היה יחסית שומם. אבל אז, ירחם המרחם, הגענו לחניה הגדולה שבפאתי הפארק ומה שראינו שם היה לא פחות מטירוף מוחלט.
אלפי מכוניות חנו בכל עבר. במעברים אנשים נאבקו על שטחים שהתפנו ורבו בצעקות רמות על מי היה כאן קודם. הבנו שהתבדינו. הפארק לא ריק ולא בטיח ולא דפקנו שום מערכת. אבל כבר עשינו את כל הדרך מירושלים, וכבר שילמנו בכניסה ולמרבה המזל אפילו מצאנו חניה די במהירות, אז ירדנו מהמכונית, ולקחנו את הדברים שלנו וצעדנו שפופים אל עבר מרחבי הדשא. באוויר נישא עשן סמיך של מאות מנגלים, ריח של פרגיות בפפריקה, של קבבים שרופים. גברים ללא חולצות העבירו כיסאות פלסטיק ממקום למקום, עמדות קריוקי מאולתרות מיסכו את הכול והתערבבו זו בזו. על המדשאות כמעט לא היה מקום פנוי ומוצל. ואנחנו, משפחה ירושלמית קטנה עם קצת פירות וירקות ומצות עם שוקולד, עמדנו נבוכים בפינת הפארק וניסינו להבין מה קורה איתנו. לבסוף התיישבנו באיזו פינה, פתחנו את הפקלאות ואכלנו את מה שהבאנו, בדומייה. עקיבא ועלמה הביטו סביב ולא ממש הבינו למה עשינו דרך כל כך ארוכה בשביל להתיישב על חלקת דשא יבש עם שמש קודחת כשמסביב מאות ילדים בבגדים רטובים, בוכים וצוחקים ובעיקר צורחים. עקיבא היה מאוכזב. אמרנו לו שלא ידאג, שנלך מכאן למקום אחר, רגוע יותר, כיפי יותר, לא לפני שבדרך נעצור לקנות ארטיק.ובאמת, אחרי שסיימנו את ארוחת הבוקר הצנועה שלנו חזרנו במהירות למכונית וניווטנו ליֵלו הקרוב. ילו צומת מגן. תחנת הדלק הייתה מלאה בחיילים ומכוניות צבאיות שעשו את דרכם מעזה ולעזה.
לא ביקרתי בעוטף מאז פרצה המלחמה, אבל הרבה פעמים הרגשתי שאני שם ממש. לא פספסתי אף כתבה ואף תיאור ואף סרטון טלגרם, לצערי הרב. והנה עכשיו אני כאן לראשונה. כאן בתחנת הדלק הזו שנבזזה ושעובדיה הסתתרו בחדר הקירור האחורי וניצלו למרבה הנס. קשה להסביר את הדבר הזה שמרגישים במקום פיזי. במקום שבו קרה הדבר הנורא מכול. על האספלט הזה דרכו מחבלי הנוחבה הארורים וירו לכל עבר ועכשיו, חיילים צעירים קונים כאן קפה קר בדרך ומשחת שיניים ומסטיקים בדרך לשדה הקרב. בזכותם, הבן שלי והבת שלי יושבים על הכיסאות הצהובים מתחת לשמשייה ומלקקים ארטיקים כחום היום. ולא רחוק מכאן, בפארק אשכול רחב הידיים אלפי אנשים ממנגלים ורבים ושרים בקריוקי: ״עוד יותר טוב ועוד יותר טוב״. אנחנו חיים במקום הזוי. וכנראה עם ישראל חי. מאוד.
