י' הוא בחור חרדי בתחילת שנת העשרים לחייו. הוא גדל ביישוב חרדי, למד במוסדות חרדיים, ועד לפני כשנה ישב ולמד תורה באחת מישיבות הדגל החרדיות – ישיבה ידועה ומוכרת גם מחוץ למגזר. זהו בחור ישיבה קלאסי, מיטב התוצרת של מסלול החיים החרדי, אבל רק עד לפני כשנה.
לפני כשנה החליט י' שבזמן שעם ישראל נמצא במלחמה, הוא לא יכול להמשיך ללמוד כאילו דבר לא השתנה. כשפנה לצה"ל קיבל הצעות מפתות להשתלב במסלולים ייחודיים לחרדים ביחידות עורפיות, שיוכל לצאת מהן עם מקצוע מבוקש. י' לא ויתר, התעקש, התווכח, ועם לא מעט תמיכה מהוריו הוא משרת כיום במסגרת מחלקת בני"שים בגולני.
לפי נתוני הצבא שפורסמו השבוע, מתוך 18,915 צווי הגיוס שיצאו מאז חודש נובמבר למועמדים חרדים לשירות בהוראת בג"ץ והיועמ"שית, התגייסו בפועל 232 חיילים בלבד. הנתיב שיצרו העותרים, המשפטנים, חברי האופוזיציה והמוני מפגינים ומוחים מלאי כוונות טובות מהציונות הדתית הוביל להצלחה מסחררת של 1.2 אחוזי מתגייסים.
האחריות והאשמה על המצב הלא מוסרי הזה היא בראש ובראשונה על הציבור החרדי, מנהיגיו ובניו. נכון, יש להם סיבות והסברים, אבל זה בלתי מתקבל על הדעת. גם אם נניח בצד את לומדי התורה, שהם נשמת אפו של המגזר בעיני החרדים – מה לגבי רבים־רבים שלא לומדים?
הציבור החרדי היה צריך להיות זה שדוחף ומוביל בניית מסגרות בתוך צה"ל שמוודאות שהם ישרתו ויישארו חרדים. זה לא פשוט, ואפשר להבין את אי האמון בצה"ל בהקשר הזה, אבל המגזר החרדי יודע להיאבק על עקרונותיו ולדאוג למסגרות מתאימות כשהוא רוצה. במקום זאת, בזמנים הקשים שבהם עם ישראל זקוק להם בני הציבור החרדי יושבים מנגד. אחיהם הולכים למלחמה, והם יושבים פה.
ובכל זאת, האחריות מוטלת גם על הצד השני. היא משנית, בוודאי קטנה הרבה יותר – אבל עדיין קיימת. הקריאות להתנהלות כוחנית ולעומתית מול החרדים הגביהו את החומות. אפשר להבין את הרגשות הסוערים, הקושי בהתמודדות עם עוד ועוד ימי מילואים, המחיר שמשלמים הלוחמים והמשפחות שנשארות בבית. הכעס מול חוסר הצדק הבלתי נתפס הזה מוצדק ונכון.
ועדיין, הרגשות הובילו לנקיטת צעדים מזיקים, שלא מקדמים גיוס חרדים, אלא רק מצמצמים אותו. רבים מהאנשים הישרים שמובילים את הקריאות לעיצומים ושרואים את המציאות נכוחה, מכירים בכך. הם מקווים שבעתיד הרחוק הצווים והעיצומים יובילו לגיוס, אך מודים ביושר שבטווח הקרוב התוצאה לא תהיה יותר חיילים, ובוודאי לא יותר לוחמים. המציאות מוכיחה זאת.
קשה להעריך את כוחות הנפש שנדרשים מבחור חרדי כמו י' כדי שיצא מהמקום הבטוח שהיה בו, מהדרך הברורה והסלולה, ולהחליט שהוא פורץ נתיב משלו. הוא לא הפסיק להאמין בכוחה של התורה, ובוודאי לא בחשיבות שמירת המצוות. הלימוד והמצוות מלווים אותו גם כיום כחייל, אולי אפילו ביתר שאת.
ספק אם יש תשובה ברורה לשאלה מה גרם לצעיר חרדי להתגייס. אצל י' זה בוודאי לא צו גיוס שנחת בתיבה, מכיוון שהצו לא הגיע אליו. ברור שלא הדיבורים על עיצומים הניעו אותו לעשות את הצעד. אילו היה מוטרד מהפן הכלכלי, י' היה מאמץ בשתי ידיים את ההצעות להשתלב במסלול הטכנולוגי לחרדים, שהוא קל יותר ומשתלם יותר.
י' פשוט הבין שברגעים הגורליים של עם ישראל, מקומו לצד בני גילו שלוחמים בשדה הקרב. בעזרת השם בעוד כמה עשרות שנים, י' וצעירים חרדים נוספים שנהגו וינהגו כמוהו יוכלו לספר בגאווה לילדיהם ולנכדיהם שבימים הקשים של מלחמת התקומה של העם היהודי הם קמו והצטרפו להגנה על העם והארץ. חבריהם למגזר החרדי שלא עשו כמותם יהיו מלאי בושה שלא באו לעזרת השם בגיבורים.
מי שחפצים באמת לראות יותר חיילים חרדים בשירות קרבי בטווח הקרוב צריכים לעזוב את דרך העיצומים והמאבקים, ובמקום זאת להשקיע משאבים בהקמת גופים חדשים ועמותות אזרחיות, שבשיתוף פעולה עם צה"ל ומשרד הביטחון יעשו עבודת עומק בציבור החרדי. החוק הוא רק מצע בסיסי: עליו לייצר תשתית, אבל לא לגרום לרתיעה. הקומה המרכזית שצריכה להיבנות כוללת הסברה שקטה, עידוד ובעיקר הושטת יד.
