האפיפיור פרנציסקוס, שמת השבוע בוותיקן, נודע בחמלתו, בדאגתו לעניים ובביקורתו המופגנת על חוסר צדק. כהונתו בת תריסר השנים התאפיינה במחויבות לדיאלוג בין־דתי ולתפיסת הכנסייה כ"בית חולים שדה" לטיפול בכל נפגעי תבל.
מרגע שהתיישב על כס האפיפיור, היו שתהו כיצד הרקע הדרום־אמריקני שלו – הנטוע בתנועות של צדק חברתי – עשוי להשפיע על עמדתו בסכסוכים עולמיים ובמאבקים נגד העם היהודי.
בתחילת הדרך בלטו כמה סימנים מבטיחים: פרנציסקוס טיפח חברויות עם מנהיגי הקהילה היהודית בארגנטינה, פקד בתי כנסת, ביקר בישראל, וחזר שוב ושוב על מחויבותה של הכנסייה הקתולית ל"נוסטְרַה אטאטֶה" – הצהרת הוותיקן מ־1965 על התנערות מאנטישמיות.
אלא שכבר אז התעוררו שאלות בדבר הנטייה הכמעט־פציפיסטית שלו: בהתייחסו לסכסוכים במזרח התיכון, לדוגמה, הוא הרבה לדבר על חשיבות הדו־שיח במקום עימות מזוין, והדגיש את מצוקתם של הפלסטינים מבלי להזכיר במפורש את האיום הקיומי המרחף מעל היהודים בישראל.
סימני השאלה הלכו ורבו אחרי מתקפת 7 באוקטובר. תגובתו המדודה של הוותיקן לטבח המזוויע הדאיגה רבים. ב־12 בנובמבר 2023 שלחו כ־400 רבנים ואקדמאים יהודים מכתב פתוח לאפיפיור, ובו קראו לו לגנות באופן חד־משמעי את הטבח שביצע חמאס, ולשרטט קו מפריד ברור בין מעשי חמאס לפעולותיה הלגיטימיות של ישראל להגנה עצמית.
ב־2 בפברואר 2024 השיב האפיפיור במכתב ל"אחיו ואחיותיו היהודים שבישראל", ובו הוקיע כל צורה של שנאת יהודים כ"חטא לא־לוהים". אולם רבים מהמברכים על גינוי האנטישמיות שמו לב גם לכך שהוא לא נקב במפורש בשמו של חמאס. מטריד היה להבחין שהאפיפיור ממשיך להתייחס לשני הצדדים – ישראל וחמאס – כשווי ערך מבחינה מוסרית.
משקיפים מעמיקים יותר הציעו שהרקע של פרנציסקוס והשקפת עולמו – שעוצבו פחות על ידי השואה, ויותר על ידי הביקורת של "תיאולוגיית השחרור" על הקולוניאליזם – עשויים להוביל אותו לראות את העימות הישראלי־פלסטיני מבעד לעדשות פוסט־קולוניאליסטיות. נקודת מבט כזאת מתעלמת ממציאות פגיעוּת היהודים, ממסגרת את הפלסטינים כמדוכאים סבילים, ומתייחסת בחשדנות לעוצמתה הצבאית של ישראל.
אומנם האפיפיור גינה שוב ושוב את האנטישמיות, אבל נדמה שהוא נרתע מלהטעים את זכותה של ישראל להגן על עצמה – מה שהביא אחדים למסקנה שהמשקפיים הפוסט־קולוניאליים מונעים ממנו לראות את הסכנות הקיומיות שמאיימות על היהודים.
באוקטובר 2024 הסלימו המתחים, כשהאפיפיור – בדברו על "רוח הרשע" שמאחורי כל מלחמה – ציטט פסוק מן הברית החדשה: "אַתֶּם מֵאֲבִיכֶם הַשָֹטָן" (יוחנן 8, 44). אף שהפסוק לא מתייחס ליהודים במישרין, הוא מזוהה כמלבה אנטישמיות במשך מאות שנים. בהתחשב באיומים הגוברים על קהילות יהודיות באותו הזמן, הייתה זו מובאה חריפה במיוחד, והדברים הטילו צל כבד על יחסי הכנסייה עם הקהילה היהודית.
כל כהונתו החזיק פרנציסקוס בדעה שבעידן המודרני שום מלחמה איננה צודקת. באגרת רחבת תפוצה שהופנתה ל"כל האחים והאחיות", הוא טען שמלחמות בעידן הגרעין גורמות באופן בלתי נמנע סבל לאנשים חפים מפשע. על רקע מצהלות השמחה לאיד של חמאס על מעשי הטבח שביצע, העמדה הזאת נשמעה באוזני יהודים רבים מנותקת מהדחיפות לבלום ארגון טרור שדוגל בגלוי בהשמדתם. מסירובו של האפיפיור להתוות גבול בין התוקפן למגן השתמע עידוד מסוכן לאלימות שהוא הטיף להימנע ממנה.
בנובמבר 2024 הגדיל פרנציסקוס לעשות כשציטט "מומחים" אלמונים, שהציגו את פעולותיה של ישראל בעזה כ"רצח עם" – אף שהוא מעולם לא השתמש במונח זה לתיאור הטבח שביצע חמאס באזרחים ישראלים. נוכח גל האנטישמיות ששטף את העולם, חוסר העקביות הזה זעזע את העולם היהודי. לאחר מכן צולם בקריית הוותיקן סרטון שהופץ ברשת, ובו רואים כחלק מ"מיצג המולד" את ישו התינוק מונח על גבי כאפייה פלסטינית. עמיחי שיקלי, שר התפוצות והמאבק באנטישמיות, האשים במילים קשות את פרנציסקוס על שהוא נוקט "זילות בשימוש במושג רצח עם – שהמרחק בינה ובין הכחשת שואה קטן מאוד".
בהימנעותו מתמיכה ברורה בישראל, טשטש הוותיקן גבול מוסרי מובהק ונסוג לשפה רפה ומעורפלת בשעה שהיה עליו לבטא הוקעה נחרצת. בעקבות מותו של האפיפיור פרנציסקוס, שתי הקהילות – היהודית והנוצרית – בוחנות כעת מחדש את מורשתו. כדי לבנות מחדש ידידות יהודית־קתולית אמיתית דרושה הכרה חד־משמעית בסכנות הייחודיות שמציב הטרור האנטישמי.
הכרה בזכותה של ישראל להגנה עצמית, קריאה מפורשת בשמם של שחקנים שטופי שנאה והתייחסות להתבטאויות אנטישמיות ברצינות – כל אלה צעדים הכרחיים לשיקום היחסים ולקידומם. האתגרים האלה נטועים בלב מורשתו המורכבת של פרנציסקוס.
ד"ר גילה אמאטי היא עמיתת מחקר במכון למדיניות העם היהודי
