את חטאיי אני מזכיר היום. לפני יותר משלושים שנה, בימי הסכמי אוסלו, סירבתי לשרת במילואים. כ־3־4 פעמים הצהרתי שאני מסרב להשתתף בשירות צבאי שתכליתו אז הייתה להבטיח את יישום הסכמי אוסלו. על הסירובים הללו נשפטתי כמה פעמים למאסר צבאי בכלא קצינים.
בחלוף השנים הבנתי שטעיתי. מתוך העמקה בתורת הרב צבי יהודה קוק, הבנתי שערך הממלכתיות הוא לא רק קודש אלא קודש־קודשים; שהחידוש הגדול של שיבת ציון אינו חזרתו של עם ישראל לארצו, אלא חידוש הממלכתיות הישראלית – תקומתה של מדינת ישראל. אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם.
הערך של הממלכתיות זוכה אצלנו להרבה זלזול. הוא מיוחס לבינוניות, פשרנות, בורגניות דתית או לחלופין לדוסיות חרד"לית. אבל היחס הזה הוא פרי שטחיות תורנית. אכן, אין סוף לקלקולים, לחסרונות ולמגרעות בתפקוד מדינת ישראל ומערכותיה – בצה"ל, בפוליטיקה, במערכת המשפט והיכן לא. אבל כל זה אינו מוריד כהוא זה מערכה של המדינה עצמה.
את כל הקלקולים האלה נוכל לתקן בעתיד, אבל את המדינה לא נוכל להקים שוב. כל פגיעה בסמכותה של מדינת ישראל – מוצדקת ככל שתהיה – הורסת את הממלכתיות הישראלית המתחדשת, ומפרקת אותה מבפנים.
את ערך הממלכתיות לא חידש הרב צבי יהודה קוק, אלא דוד בן־גוריון. מקים המדינה הבין עד כמה מועד לפורענות עם שחוזר משבעים גלויות, שמדבר בשבעים שפות ושנאמן לשבעים אידיאולוגיות. הוא הבין שבלי להעמיד את ערך הממלכתיות מעל הערכים הפרטיים, האידיאולוגיים, הפוליטיים וכדומה – לא תיכון מלכותנו. לכן פירק את הפלמ"ח ואת המחתרות.
את הערך הזה – כמו רבים אחרים שיצרה הציונות – ברר הרב קוק, אימץ, קידש ונתן לו תוקף של תורת ישראל. כך הפך אותו לערך מוחלט שאינו נתון לשינויי הערכים המאפיינים את ההיסטוריה של יתר התרבויות האנושיות.
כך חזרו ערכי הציונות, שמקורם במסורת התורה, להיות חלק ממנה. במקביל לכך, וייתכן אף משום כך, הלכה התודעה הציונית וזנחה את האידיאלים שלה ואת ערכיה: את הלאומיות, את הצבאיות והביטחון, את העברית, את ארץ ישראל ושחרורה, את ההתיישבות בה ועוד.
עד לאחרונה נותרו עדיין צאצאיהם האידיאולוגיים של מייסדי המדינה מחויבים לערך הממלכתיות. עכשיו, ובמיוחד עם מכתבי הטייסים והלוחמים, הגיע גם זמנו של ערך הממלכתיות הציוני להינטש בידיהם. זוהי משמעותם האמיתית של מכתבי הסרבנות: הם המשך ישיר להתכחשותם של בני הדור השני והשלישי של האבות המייסדים לערכים שעיצבו את המהפכה הציונית. אין הבדל עקרוני אם אלו הצהרות סרבנות ממש, הפסקת התנדבות או מחאה מתחכמת בשם חיילי מילואים – כולם מתכחשים לעיקרון הממלכתיות.
התכחשות הבנים לערכי אבותיהם לא צריכה להפתיע אותנו. אין תהליך טבעי ממנה. כל מערכת ערכים שנהגתה ועוצבה בידי האדם ומקבלת ממנו את תוקפה עתידה להינטש לאחר דור או שניים. אם כל תוקפה הוא מהאדם ומשרירות לבו והגיונו, אם אין בה יסוד מעבר לכך, שמקנה לה תוקף מוסרי מוחלט ואחיזה בנצח – אין לה שום סיכוי להמשיך להיות מחייבת, לא לנצח ואפילו לא למאה שנה. כשמתחלפות הנסיבות, אופנות המחשבה והעדיפויות המוסריות, ערכיה הופכים לא רלוונטיים. לא מפתיע שגם האידיאולוגיה הציונות החילונית, ננטשה.
אבל השם הקדים רפואה למכה שהייתה ידועה לחכמי ישראל מראש. בעקבות הבירור שעשה הרב קוק לערכי הציונות, ובכללם לערך הממלכתיות, הם אומצו בידי המסורת והפכו חלק ממנה. עכשיו הם כבר חלק מערכי הנצח הישראלים.
מכתבי הטייסים ושאר הלוחמים במילואים אינם אלא שלב נוסף בתהליך שבו הציונות מקיאה את הערכים שהובילו אותה. הם יכולים לנטוש עכשיו את הממלכתיות ולהתכחש לה כי יש כבר מי שנושאים אותה בישראל, מקדשים אותה ומבטיחים שתהיה חלק מנצח ישראל.
