ידידיו של צ'רצ'יל נדהמו כאשר כרת ברית עם סטלין, במהלך מלחמת העולם השנייה. צ'רצ'יל אמר להם שבזמן המלחמה יש לו רק אויב אחד: "אם היטלר יפלוש לגיהינום, אומַר כמה מילים בשבחו של השטן בבית הנבחרים". קל וחומר בכל הנוגע ליריבויות פנימיות, שצ'רצ'יל סילק הצדה לחלוטין בזמן המלחמה. הוא הקים ממשלת אחדות עם יריבים פוליטיים ותיקים, ושיתף איתם פעולה בהרמוניה ובהצלחה – עד לניצחון.
נתניהו מעריץ את צ'רצ'יל – ומי לא? – אך בנושא הזה הוא צועד בנתיב שונה לחלוטין. רק השבוע הצהיר נתניהו: "יש לנו עוד חזית והיא הדיפ-סטייט… צריך לטפל בזה". שפשפתי את העיניים כשקראתי את הציטוט הזה: האם באמת בזמן מלחמה מול לגיונות של רוצחים אכזריים אפשר להגדיר את ה"דיפ-סטייט" הפנימי כ"חזית נוספת"?
כבר עשרות שנים מתריעים אנשי ימין על מה שקורה במערכת המשפט. אני עצמי כותב כבר שלושים שנה שוב ושוב על הסכנה הזו. במשך עשרים וחמש שנה מתוך השלושים הללו היה נתניהו המגן הנאמן ביותר של מערכת המשפט וגרורותיה. הוא התעלם מאזהרותינו ומהפצרותינו ובלם כל ניסיון לשינוי; כל העיוותים ומוקדי הניוון של המערכת צמחו בחסותו, ולעתים בעידודו. בשנים האחרונות הוא שינה סוף סוף את דעתו, וטוב שכך; אבל פתאום, באמצע מלחמה, התיקון הזה הפך הכי דחוף בעולם? האם את כל מה שנתניהו הזניח במשך עשורים צריך לתקן מיד, כאן ועכשיו? האם דווקא באמצע מלחמה קשה מול איראן, החמאס והחות'ים, צריך גם להכריע מיד בכל הסכסוכים הפנימיים? אני מבין שלא הייתה ברירה אלא לפטר את ראש השב"כ. הוא באמת עבר את הגבול, וחוסר האמון בינו לבין הממשלה הפך לסכנה לאומית. אבל האם באמת במקביל דחוף גם לפטר עכשיו ומיד את היועצת המשפטית? האם לא צריך לחשוב מה הצעד הזה עושה לתומכי האופוזיציה, שגם הם משתתפים במאמץ המלחמתי? אי אפשר לחכות עד לניצחון?
כמובן, נתניהו מגיב כאן לתוקפנות סימטרית מהצד השני. הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ אמר באחרונה על נתניהו שהוא אויב של ישראל. חלוץ סירב להסתייג מהאמירה הקשה הזו, אך באדיבותו הבהיר שאין כוונתו לאויב שצריך לחסל, אלא רק לאויב שצריך "להכניע, לקחת בשבי". אמירות בסגנון הזה חוזרות שוב ושוב. אחרי שפעיל המחאה אייבי בנימין הכריז שצריך לשחרר את החטופים "בכל מחיר" – כולל המחירים הכבדים ביותר שישולמו לאויבינו המרים ביותר, צוררי היהודים – שאלו אותו השדרנים איתמר פליישמן וגיא בוסי ברדיו גלי ישראל האם תמורת החטופים יהיה מוכן גם לשלם את המחיר ההיפותטי של עוד חמש שנים עם נתניהו בראשות הממשלה. בנימין סירב לענות בחיוב. בזמן מלחמה עקובה מדם, לנוכח אויבים אמיתיים הצמאים לדם יהודים, יריבי נתניהו מתעקשים להציג דווקא אותו כאויב המרכזי של עם ישראל.
האם באמת יש כאן סימטריה בין שמאל לימין? לא בהכרח. מצד אחד, האמירות משמאל בדרך כלל הרבה-הרבה יותר חריפות. מצד שני, האחריות על מי שמחזיק בהגה השלטון הרבה יותר גדולה מאשר זו המוטלת על חברי האופוזיציה. מצד שלישי, האידיאולוגיה של חלק מהשמאל הקיצוני מחבבת מלחמת מעמדות פנימית כתופעה ברוכה, בעוד האידיאולוגיה של הימין השורשי אמורה לראות בפילוג הפנימי שורש כל רע, ולהוביל להתעקשות מיוחדת על אחדות לאומית. כך או כך, כמעט אף אחד לא יוצא טוב מהדיון הזה.
יש לנו הרבה על מה לדבר בינינו, וגם הרבה על מה להתווכח. אך לקראת יום הזיכרון הקרב ובא – וגם לפניו ולאחריו – אנחנו צריכים לקחת מהנופלים לפחות את זה: בנופלם ציוו לנו את הפרופורציה. לנוכח פני האויב אמורים הוויכוחים הפנימיים שלנו לקבל נפח שולי וחשיבות זוטרה. שהרי המלחמה מזמנת לנו לא רק סדר עדיפויות ברור, אלא גם קריטריון בהיר מאין כמותו להבחנה בין אויב לאוהב: מי שרוצה שהיהודים ימותו – אויב; מי שרוצה שהיהודים יחיו – ידיד ואח. גם עם אחים מותר להתווכח; אבל לא ככה.
