עם כל התיעוב שרוחשים הפלסטינים לישראל, אי אפשר לזלזל בהשפעה הלא מבוטלת שלנו על התנהלותם. ההשפעה הזו לא הצליחה, למרבה הצער, לשבור את חומת השאהידים בעזרת ערכי קדושת החיים, אבל היא בהחלט מתבטאת בצעדים הטקטיים של מנהיגיהם ושלהם־עצמם. מדינתנו הצעירה, שצמחה מאפר הרדיפות שהיו נחלת היהודים בכל מקום ואתר, היא עבור הפלסטינים מושא קנאה וגם שיעור גדול בתורת הבלתי אפשרי. כמה עשורים טובים אחרי שראש ממשלת ישראל לוי אשכול טבע את המושג "שמשון הנעבעך", שכנינו הקרובים ביותר מאמצים את הצירוף הזה בחום. בזמנו, נשלח עזר ויצמן לבית הלבן כדי לשכנע את הממשל האמריקני לספק לצה"ל מטוסי פאנטום. ישראל ביקשה להציג את עצמה כחזקה מספיק כדי להירשם כבת ברית של המעצמה המערבית הגדולה, וחלשה דיה לקבל ממנה משלוח פאנטומים. הנוסחה של אשכול גרסה שיש לצייר את ישראל כ"שמשון דער נעבעכדיקר" – מדינה שמתפארת בגבורתה, בלי לוותר על מסכנותה.
בעשורים האחרונים הפלסטינים מאמצים את השיטה הזו. הגיבורים הגדולים מתוצרת פלסטין אוזקים נשים כדי לירות בהן, רוצחים ילדות במיטתן, דוקרים בגבם אזרחים חסרי ישע ונטולי אמצעי הגנה שהיו בדרכם למכולת, לתחנת האוטובוס או למסעדה – וזוכים למעמד של דמויות מופת בחברה שערכיה הצטמצמו לתאוות דמים שלא יודעת רוויה. זה לא מפריע למנהיגיהם לעמוד מול מצלמות או על במות בינלאומיות, ולהציג את עצמם כנרדפים, מסכנים שזקוקים להגנת העולם וכוח הזרוע שלו מול ישראל.
הטרוריסטים הפלסטינים הם לא גיבורים גדולים, וגם לא מסכנים. הם לא גיבורים, מפני ששיטות הלחימה שלהם מוגות לב. אם הם מצליחים להטיל אימה, זה לא כי אינם חוששים לחייהם, אלא משום שאינם חוששים לחיינו. אין להם כבוד לחיי אדם או לקודים מוסריים הלקוחים מספרי תורת הלחימה. הערך השלילי של חיי האדם אצלם נמדד בסוכריות ובקלאוות שמחולקות ברחובות, ובגאוותם הגדולה באסיריהם הכלואים לאחר אותם מעשי נבלה. הפלסטינים גם לא מסכנים, על אף העוני והמצור וחיי השפל שבעזה. הסבל שלהם אמיתי, אבל האצבע המאשימה שהם מפנים אלינו סבלה מסטייה רצונית של 180 מעלות.
הבעיה היא שאנחנו מאמינים להם. מאמינים למסיתים, מאמינים לתעמולת יחיא סנוואר, ומתחשבנים בינינו לבין עצמנו על גורל תושבי עזה הנתונים במצור. לפי מיטב קלאסיקת "המרחם על אכזרים", אנחנו הולכים ונכנעים ללחץ, חוששים להרגיז את המתרגזים, מגוננים על שלטונם של מי שראויים להיות בני מוות, מתוך חשש קיצוני מפני החלופה.
16 מגדלים סעודיים
הגיבורים האמיתיים נמצאים מהצד הנכון של הגדר. לו רצו, היו יכולים לקצור במפגיני עזה ולנחול ניצחון מוחץ במושגים פלסטיניים. אבל הם עושים את ההפך. הוראות הפתיחה באש של צה"ל, שנכתבו כבר לפני עשורים, קובעות שלא יורים מעל לגובה הברכיים במי שאינו חמוש, גם כשהוא מתקרב לגדר. כך היה ועדיין בגבול הצפון, וכך בגבול הדרום־מערבי. אנחנו אוהבים ללעוג לעצמנו על זה, אוהבים לבוז ללוחמים שלנו ובעיקר למפקדיהם, אבל בסופו של יום רובנו היינו נוהגים כמותם. הרשתות החברתיות נהנות ללעוג לתדמית הנוצרת לישראל, אבל דברים שרואים משם – מתוככי הרצועה – לא רואים מכאן. אפילו לא מיישובי העוטף. ומה שהם רואים משם, מהרצועה, כשהם מסתכלים לכיווננו, יכול לעורר קנאה.
עשן הצמיגים השחור העולה מאזור הגדר נסחף בחסות הרוח המערבית לתוככי היישוב כרם־שלום, שמשתעל עצמו לדעת. תושבי עוטף עזה לא יכולים אף פעם לצפות מתי יזדקקו למרחבים מוגנים באבחת צבע אדום אחד. אולם מעזה לא רואים את כל אלה. מה שרואים משם הם מרחבים ירוקים, גגות אדומים ושגשוג. הם רואים מדינה בת 70 שנה בסך הכול, שמתנהלת בעצמאות ובגאווה ורושמת הישגים כלכליים ופיתוחים יוצאי דופן. הם עצמם, לעומת זאת, בחרו להמליך עליהם ארגון טרור שנחל כישלון מוחלט בניהול ובמשילות, ועוד מבקש זכויות שלטוניות במוקטעה. ארגון הצדקה שהקימו שייח' אחמד יאסין ומוחמד טאהא בסוף שנות השמונים, זה שהתקומם בהמשך נגד הרשות הפלסטינית וחילק אורז עם חומוס לתושבי הרצועה, גילה שאין ארוחות חינם. מתוך כיסא המושל, קומץ החומוס כבר לא משביע את הארי ואת בני ביתו, וארגוני־בת שלו זוממים כלפיו את מה שזמם הוא נגד פת"ח בזמנו.
עזה אכן סובלת, סובלת מאוד. חברה שמוציאה להורג נשים סוררות על רקע כבוד המשפחה, גם מוציאה היום את בנותיה לזנות לשם פרנסה. בתים רבי־קומות שנבנו בעיר נותרים מיותמים בשל הפסקות חשמל, שהופכות את הקומות העליונות לבלתי רלוונטיות. לא מעט ממשאיות האספקה שנכנסות מישראל נשלחות חזרה על תכולתן, באין מקום במדפים: מוצרים יש, כוח הקנייה איננו. 175 תינוקות נולדים בעזה מדי יום, וחמישים איש הולכים לעולמם. הצפיפות גוברת, הלחצים כבדים. וכך בחודשים האחרונים עזבו את עזה לא פחות מ־9,000 תושבים – רובם ככולם דווקא מהשכבות החזקות, צעירים ואקדמאים שיכולים להציל את עצמם.
המצב הזה לא נולד בישראל, והוא גם לא נובע מהכתף הקרה של טורקיה או של מצרים. אבו־מאזן לבדו חוסם את דרכי הנשימה של הרצועה. הוא זה שחתך במו ידיו את התקציבים, מה שהוביל לקיצוץ משכורות ומשרות, ודרדר את חמאס לשפל חדש. כספי איראן שמגיעים לרצועה מנוצלים לטרור במקום לבנייה ולתחזוקה של בתי ספר ובתי חולים. עזה קלטה אליה פי 16 בטון ומלט ממה שנדרש כדי לבנות את מגדל ג'דה הסעודי, אבל בחמאס כנראה פספסו את הנתיב המוביל לפריחה כלכלית. הם בחרו בהשקעה של עוד ועוד מנהרות במלחמת חתול־עכבר שלהם מול צה"ל. במקום לדאוג לרווחה ולמקומות תעסוקה, נוטעים סינוואר וחבריו את השתילים לעימות הבא מולנו, ולהרס נוסף שלהם.
כבר שבעה חודשים שצה"ל יושב בדריכות רבה על הגדר וסופג מדי יום שישי את ההשלכות של מדיניות חמאס. מפקדי האוגדות לא השתתפו בסעודות ליל שבת בבתיהם מאז 23 במארס, בחורף שעבר. שעה שכולנו נפשנו, נסענו, סעדנו וחגגנו, הם היו על מדי ב' וחילקו פקודות זהירות. אפשר להתווכח על עוצמת התגובות הראויה במלחמת העפיפונים, אבל אי אפשר להתווכח על כוח הגבורה הצה"לית. עם כל הכבוד לדו"ח בריק על מוכנות צה"ל למלחמה, מי שמסתובב בשטחי האימון יודע היטב מדוע חמאס חושש מעימות ממשי נוסף. מי שזוכר את רוחות הקרב ערב צוק איתן, יודע שהחשש הזה לא מספיק כדי לעצור את הסבב הבא.

לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
