ממשלת נתניהו הרביעית באה לעולם באביב 2015 עם תוחלת חיים ארוכה של ארבע שנים וחצי. שום ממשלה בישראל לא הצליחה לשרוד ימים כה רבים (קואליציית האחדות הארוכה 1984־1988 השתרעה על שתי ממשלות למעשה), אך ממשלת נתניהו 2015 יצאה לדרך עם סיכויי הישרדות משובחים אף שתחילה נשענה על 61 ח"כים בלבד. עד עצם השבוע הזה היא מגובשת למדי מבחינה רעיונית, בעלת רוב פרלמנטרי איתן ותרמיל הישגים נאה. בראשה עומד פוליטיקאי מיומן ביותר, בלי ספק אחד המדינאים המוכשרים עלי אדמות. בבית הלבן מכהן זה כשנתיים בן בריתו דונלד טראמפ, נשיא החלומות האמריקני מנקודת מבט ישראלית, וזה מוכיח שגם המזל מאיר פנים לנתניהו.
אמנם במרוצת הזמן נזרעו מוקשים לא מעטים בדרכה של הממשלה, אבל לא עד כדי יצירת סכנה קיומית. נתניהו, ברוב גאוניותו היח"צנית, הצליח לגייס אפילו את החקירות לצורכי מינוף מעמדו הפוליטי. הפגנות אלדד יניב ושות' נגדו נחלו כישלון חרוץ. מיליוני מילות משטמה ברדיו, בטלוויזיה, בעיתונים ובטוויטר התנפצו אל חומות התמיכה העממית בו. בניגוד לקודמו בתפקיד, שהסתבך אף הוא בפלילים במרוצת כהונתו, מעמדו הפוליטי האיתן של נתניהו מנע את נפילתו המהירה בנסיבות דומות.
אהוד אולמרט היה ראש ממשלה לא פופולרי בלשון המעטה, ואילו נתניהו עודנו פופולרי מאוד. לכן היועץ המשפטי לממשלה מהסס להאיץ את הליך הפללתו. לפני שיתיישב לנסח את כתב האישום, הוא מבקש להשתכנע לחלוטין באיתנות הראיות נגד ראש הממשלה האהוד על רוב הציבור.
מי בכל זאת מאיים על שרידות הממשלה? מי אורב לה שוב ושוב עם מספריים ארוכים וחדים? לא האופוזיציה. במקום שהיא תדיח אותו, נתניהו הצליח להדיח בעקיפין אותה. יו"ר מפלגת האופוזיציה הגדולה נאלץ לחפש את אושרו בסוכנות היהודית, וכעת נשקפת סכנת פרישה מוקדמת גם ליורשו בתפקיד. המחנה הציוני אינו מסוגל לקצר את ימי כהונת נתניהו, גם לא יאיר לפיד או כל גורם אופוזיציוני אחר.
הגורם הפוליטי היחידי שמאיים על שרידות הממשלה הוא ראש הממשלה עצמו, ובאורח מוזר הוא עושה זאת בשיטתיות זה ימים רבים. במקום שישדר יציבות קואליציונית, ויטפח את חדוות הקיום המשותף של בעלי בריתו הפוליטיים, הוא משדר להם רוב הזמן ספקות. עוד בשלהי חורף 2017, כשהממשלה הייתה בת שנתיים בלבד, איים עליהם פתאום בהקדמת הבחירות על רקע משבר התאגיד. ראש הממשלה, לא יצחק הרצוג או ציפי לבני, הניח אז לראשונה על סדר היום הפוליטי את האפשרות שממשלתו לא תמלא את ימיה.
שותפיו הקואליציוניים נלחצו, ובלית ברירה החלו לתרום את חלקם שלהם לערעור יסודותיה. הם מעוניינים להגיע לבחירות המוקדמות עם טענת אליבי אידיאולוגית, ולכן התחילו להתקוטט זה עם זה ולהתנהל באופן אובדני. החרדים מושכים לכיוון החרדי, ליברמן מושך לכיוון החילוני, בנט יורה בתוך הנגמ"ש, וכחלון מציע פתרונות דיור מופקרים שעשויים לרושש את קופת המדינה. כולם חושדים מדי בוקר שנתניהו עלול להודיע אחר הצהריים על פיזור הכנסת, ופועלים בהתאם.
ככל הנראה, הודעה כזאת ממשמשת ובאה בחודש הקרוב. ראש הממשלה מסוגל לפתור בקלות יחסית את משבר חוק הגיוס, אך הוא מעדיף שלא לפתור אותו כדי לייצר אווירה של סוף עונה. אין עוד ספק שהוא זומם בחירות. סקרים מבטיחים ותוכניות מילוט יצירתיות מכתבי האישום שמתבשלים נגדו מפתים אותו לוותר על כתשעה חודשי כהונה, הריון שלם, ולהריץ אותנו החורף לקלפיות. לכאורה מדובר בסיכון מחושב היטב שמנהיגים אמיתיים אמורים ליטול מפעם לפעם, למעשה זהו מהלך אנוכי, בזבזני, נמהר ומופקר.
הרי למרות הסקרים המבטיחים, אין ודאות שנתניהו אכן ירכיב את הממשלה הבאה. מנגד יש סיכוי משמעותי שתהיה זו ממשלה פחות ימנית מהממשלה הנוכחית, גם אם נתניהו יעמוד בראשה. ככל הנראה הוא יזדקק לשירותי הקואליציה של לפיד/גנץ, וישלם להם בהתאם. הבית היהודי לא רק שלא יזכה בתיק הביטחון, הוא עשוי לאבד עוד לפני פורים את תיק המשפטים היקר מפז, ואולי בכלל לנדוד לאופוזיציה. כבר היו דברים מעולם בעידן נתניהו: בקדנציה השנייה שלו הוא העדיף את אהוד ברק על מפלגת האיחוד הלאומי של כצל'ה ואורי אריאל, ולא צירף אותה לממשלתו. בנט ושקד אהובים עליו אפילו פחות.
כמובן, כל התרחישים הקודרים הללו עלולים להתגשם גם אם הבחירות יתקיימו במועדן (5 בנובמבר 2019, ז' במרחשוון תש"ף), אבל נכון לעכשיו מונחת באמתחת הימין שנת שלטון ודאית נוספת, והוא ינהג באיוולת אם יהמר עליה. טוב שנה אחת ביד מקדנציה שלמה על העץ. כל עוד דונלד טראמפ יושב בבית הלבן, אמור מנהיג הליכוד לנצל את הזמן לקביעת עובדות בשטח, ולא לתעלולי בחירות.
בשנה הקרובה אפשר להוסיף אלפי בתים עבריים למפת יו"ש, להסדיר משפטית התנחלויות ותיקות, לבנות במזרח ירושלים, לפתור את הבעיה האיראנית, להשלים את הרכבת המהירה מתל־אביב לירושלים, ואולי אף להספיק להעביר בכנסת את חוק יסוד החקיקה שיגדיר סוף־סוף את סמכויות בג"ץ. אחר־כך יוכלו נתניהו ושותפיו הטבעיים להתייצב בידיים נקיות בפני הבוחר, להוכיח שניצלו באופן מיטבי את האמון שקיבלו ממנו ב־2015, ולבקש ממנו קדנציה נוספת. לחילופין, אם יטריחו אותו לקלפי בטרם עת, הוא עשוי לפקפק בכושר הניהול שלהם, ולהעדיף מישהו אחר. מי שבונה על תמימותו המשוועת עלול להתחרט עמוקות אחרי סגירת הקלפיות.
