לפני עשר שנים בדיוק התמודד חי אדיב על ראשות עיריית הוד־השרון. כחלק מקמפיין הבחירות שלו הדפיס אדיב, ראש העירייה המכהן ששואף לקדנציה נוספת, כמה עשרות שלטים וחתם חוזה עם חברת שילוט שתפאר את רחובות העיר בתמונותיו והבטחותיו.
הדבר אכן קרה בדיוק לפי המתוכנן, אלא שהשלטים נתלו דווקא בחולון, ולא בהוד־השרון. היה זה ראש עיריית חולון דאז, מוטי ששון, שחייג (זה קרה לפני עשר שנים, אנשים עוד אמרו אז "לחייג") לאדיב ושאל אותו בנימוס המלווה בחשש קל מה פשר האימפריאליזם הלא צפוי שנפל עליו, עד שהוא נדמה כמי ששואף לתקוע יתד בעבר השני של גוש דן, אולי אפילו ליצור תנועת מלקחיים שסופה השתלטות גם על כל הערים שבתווך.
נזכרתי השבוע בסיפור המשעשע הזה, שהבאתי אז בטורי, וחייכתי חיוך מריר. אח, איזו תמימות מוניציפלית הייתה בזמננו. אילו אנקדוטות מתחום לוגיסטיקת השילוט היינו צריכים לחפש בתשס"ט כדי להעלות את הבחירות ברשויות המקומיות על ראש שמחתנו. היום, למרבה הצער, אין צורך לחפש בנרות זוטות או טעויות מלבבות. כמעט מדי יום נחשף קמפיין מוניציפלי דוחה אחר שעולב בכוונת מכוון במגזר מסוים. בימים האחרונים המטרה העיקרית היא דתיים, אבל הדבר היה דוחה בדיוק באותה מידה לו היה מכוון למגזרים אחרים.
הנה כמה מהפנינים. באשדוד, אלי נכט המתמודד למועצת העיר פרסם סרטון ארוך שבו נראים חרדים המשתלטים כליל על אורח חייהם של תושבי העיר בתוך בתיהם, עד כדי חיוב תלמידי בית הספר להתלבש כחרדים והפלת החשמל בבית במקרה שאחד מדייריו לא מנשק את המזוזה. בחולון, סרטון של המתמודד לראשות העיר מטעם "יש עתיד" הזהיר את תושבי העיר החילונים במשפטים כמו "ביום הבחירות אולי תיהנו מפיקניק ותעשו על האש, אבל 'הם' ילכו להצביע". המילה "הם" מוזכרת שש פעמים בסרטון בתוך פחות מדקה, כשמאחור מופיעה תמונה גנרית של המון חרדי. בפתח־תקווה, אחד המתמודדים לראשות העיר פרסם אזהרה במודעה בכיכובו, שלפיה "ברשימות החילוניות מסתתרים נציגים דתיים". מה נאמר ומה נגיד, ממש אנה פרנק גרסת מלאבס.
מגזרים נוספים שנמצאים על הכוונת הם ערבים בתל־אביב (קמפיין "אנחנו או הם" של סניף הליכוד בעיר) ואפילו נשים. כאן אמנם לא מדובר בקמפיין, וזהו הבדל חשוב, ובכל זאת מצער להיווכח שכשאריה קינג הירושלמי נשאל מדוע אינו משלב ברשימתו נשים, הוא ענה תשובות כמו "אם אני אדאג לדברים שחשובים לנשים, למה צריך נשים?" ו"לא נמצאה אישה בסדר גודל שתוכל להיכנס לפוליטיקה".
הציבור הישראלי גם כך מתעלם מהבחירות לרשויות המקומיות. נתוני ההצבעה בבחירות הקודמות מצליחים בקושי רב לחצות את קו חמישים האחוזים, וגם זה רק בזכות נתוני הצבעה גבוהים במיוחד במגזר הערבי. במגזר היהודי מדובר על כ־47 אחוזי השתתפות בלבד. מביך. לכאורה זהו נתון מוזר מאוד. איך יכול להיות שבפרשת השופט קוואנו – אפילו לא מערכת בחירות, בסך הכול מינוי של שופט עליון בארה"ב – נרשמה התעניינות ישראלית כה מרשימה כולל צלילה לפרטי פרטים, אבל בשאלות הכי בסיסיות העוסקות באיך תיראה השכונה שלנו ומי יקבל החלטות בעירנו, נדמה שהעניין פחוּת בהרבה. איך יכול להיות שפחות מאחד מכל שניים טורח לנסות להשפיע על מעגל ההחלטות היומיומיות הקרוב ביותר אליו?
לשאלה הזאת יכולות להיות תשובות שונות, אבל מה שבטוח הוא שקמפיינים כמו אלה שסקרנו לפני כמה שורות לא ירימו את קרנן של הבחירות החשובות האלה. לא רק בגלל הסגנון הדוחה והמעליב, אלא כי בסוף מדובר בפייק ניוז. תושבי חולון החילונים יודעים שאין סכנת השתלטות על עירם. הם יודעים שאין מטרה חרדית להפוך את עירם לבני־ברק שנייה. הם אנשים אינטליגנטים, שקמים בבוקר והולכים לישון בערב בעיר שהם מכירים, והפחדות מטופשות כמו של נציג יש עתיד פשוט לא עובדות עליהם.
הוא הדין באשדוד. נכון, יש בעיר המתפתחת־להדהים הזאת שכונות שלמות המאוכלסות בחרדים, אבל כשלא מנסים לעורר מדנים היא מתנהלת דווקא בסובלנות, בחלוקת משאבים הוגנת, ובעיקר בחיים הרמוניים של חיה ותן לחיות. הנה דוגמה אחת כדי לסבר את האוזן: כ־25 אחוזים מתושבי אשדוד הם חרדים, האוכלוסייה החרדית היא כמעט 40 אחוז ממספר התלמידים בעיר, ובכל זאת התברר לי השבוע בשיחה עם המוקד העירוני שאין בעיר שום רחוב שסגור מטעם העירייה בשבת.
בנוגע לפתח־תקווה, אני יכול להעיד אישית שהניסיונות לייצר מתח מלאכותי בין עולים מחבר העמים ל"נציגים דתיים שמסתתרים" הם בפשטות מעוררי רחמים. אין איש מלבד המועמד שקונה את סחורת השנאה הזו.
מציתי השרפות החברתיות יודעים שמדובר בהבלים. הם חיים בדיוק כמונו בערים. מדוע, אם כן, הם עושים זאת? אפשרות אחת היא שהעיר לא מספיק מעניינת וצריך לייצר סביבה דרמות כדי להעיר את תושביה. לא בטוח שזהו חיסרון, אגב. בפרפרזה על האמירה הידועה של אותו חכם סיני, נדמה לי שזהו איחול לא רע לאדם הסביר המנסה לגדל את משפחתו בשלווה ובנחת – לחיות בעיר לא מעניינת. אפשרות נוספת היא שאנחנו חיים בעידן טראמפיסטי שבו לכאורה מותר לומר הכול, להעליב ולהיות הכי דוגרי שאפשר. משוך תשומת לב, ובסוף תנצח. אז יש לנו חדשות בשבילכם: טראמפ הוא תופעה אמריקנית מאוד, בעלת מאפיינים ייחודיים שחלקם אכן לא מעוררים כבוד גדול, ועם כל הכבוד שיש – כיכר קוגל היא לא טיימס סקוור.
