יום לאחר הבחירות של 2003 ערך "מעריב" סקר מקורי: הסוקר שאל את המשתתפים האם הצביעו אמש בבחירות. 90% השיבו בחיוב. למרבה הצער, שיעור ההצבעה האמיתי בבחירות היה 68%; חמישית מהמשיבים פשוט שיקרו. זו דוגמה נדירה בבהירותה לתופעה שאינה נדירה כלל: אנשים משקרים לסוקרים, ונוטים לענות תשובות שלדעתם ימצאו חן בעיני הסוקר. כשהסקרים מתחילים להציף אותנו, לקראת הבחירות המקומיות וגם לקראת הבחירות הכלליות שבאופק, כדאי לזכור את העובדה הזו.
"סקרים הם כמו בושם", היה נוהג לומר שמעון פרס; "מותר להריח, אסור לשתות". מי כמוהו ידע זאת. לפי הסקרים, פרס ניצח ארבע מערכות בחירות רצופות. במציאות הוא לא ניצח אפילו אחת. מנחם בגין כינה אותו בלעג "ראש ממשלת המִדגם". כנראה הנסקרים חשבו שניצחון של פרס הוא התוצאה שהסוקרים קיוו לשמוע.
סוקרים נוטים לתרץ את כישלונותיהם בכך שהבוחרים שינו את דעתם ברגע האחרון. האליבי הזה של הסוקרים אהוב גם על הפוליטיקאים שהפסידו בבחירות. מאז ילדותי אני זוכר איך בכל פעם שהימין ניצח הסבירו לנו שזה רק בגלל איזה סחף פתאומי, בלתי צפוי ולא הגון של הרגע האחרון. הדוגמאות הבולטות הן בגין, שכביכול ניצח ב־81' רק בגלל נאום הצ'חצ'חים של דודו טופז; שמיר, שניצח ב־88' רק בגלל רצח רחל וייס וילדיה ערב הבחירות; וכמובן ביבי, שניצח ב־96' כביכול רק בגלל קמפיין הרגע האחרון "נתניהו טוב ליהודים", ושוב ב־2015 רק משום שאמר שהערבים נוהרים לקלפיות. אנחנו אמורים להאמין שארבעים שנה של ניצחונות פוליטיים מימין וכישלונות הסקרים משמאל הן רק רצף של תקלות אקראיות, שהיטו בכל פעם את התוצאות באופן עקבי להפליא, אך משום מה בלתי צפוי. הסקרים צדקו, המציאות טעתה. נדמה לי שסביר יותר להניח שהרבה נסקרים נוהגים להצביע בסקרים לשמאל ובקלפי לימין. לסקרים יש ערך מוגבל מאוד.
יש לסקרים ערך מוגבל עוד יותר כאשר לא שואלים אנשים מה יצביעו, אלא מה עמדותיהם. לרוב האנשים פשוט אין עמדה ברוב הסוגיות, וזה בסדר גמור, כי אנחנו באמת לא מבינים ברוב התחומים. להוציא נהגי מוניות, שעשרות שיחות יומיות עם מגוון נוסעים הפכו אותם מומחים לכל סוגיות השעה, לרובנו אין באמת עמדה בשאלות היפותטיות.
כששואלים אנשים מה דעתם לגבי שיבוט בני אדם, התשובה האמיתית היא שאין להם דעה. הבעיה היא שלא נעים לומר זאת, ולכן אנשים ממציאים דעות. חוקר אמריקני שאל אנשים מה דעתם על "חוק המתכות המתכתיות". 41% מהנשאלים הביעו את הדעה השקולה שהחוק הוא חיובי ביסודו, אך צריך לאפשר לכל מדינה בארה"ב להחליט בעצמה האם לאמץ אותו. 15% היו נחרצים יותר, וטענו שהחוק צריך לחייב את כל המדינות בארה"ב. 11% דווקא שללו בתוקף את החוק, וסברו שהוא מתאים רק למדינות זרות. החוק המתכתי, כמובן, לא היה ולא נברא. זה לא הפריע לנשאלים להביע עמדה לגביו.
ניסוח השאלה בסקר משפיע מאוד על התשובה. הרפורמים והקונסרבטיבים בישראל מתגאים בשנים האחרונות בסקרים המלמדים ש־8% מהישראלים מזדהים עמם. סקר עדכני ניסח את השאלה קצת אחרת, וגילה שהמספר האמיתי נמוך מ־0.4%. אם תשאל אנשים: "האם תתמוך במסירת 80% משטחי יהודה ושומרון למחבלים תמורת פיסת נייר", תקבל תוצאה שונה לגמרי מאשר אם תשאל אותם: "האם תתמוך בהסכם שלום שיבטיח ביטחון לישראל וישאיר בידיה 20% משטחי יו"ש". נדמה לי שהסוקרים בישראל נוטים להשתמש בניסוח השני.
אפשר להתגבר על כל המכשלות הללו ולהשתמש בסקרים ככלי עזר מהימן. אפשר, למשל, ללמוד מסקרים על שינוי מגמה. הסקרים יכולים ללמד אם התמיכה במועמד עולה או יורדת, גם אם המספרים לא מדויקים. אפשר גם לדייק בניסוח השאלות, לשאול אותה שאלה מכיוונים שונים, לברור בקפדנות את המשיבים ולנסח בזהירות את המסקנות. אפשר להשוות בין סקרים שונים, ולשלב גם קבוצות מיקוד. כמו בכל מקצוע, יש לשער שלא כל הסוקרים הם מקצוענים מעולים, אך ברור שהטובים ביניהם יודעים להפיק סקר מקצועי ומועיל. מה לעשות, שהפוליטיקאים שמשלמים להם לא תמיד מעוניינים בזה.
דומני שהרבה פוליטיקאים רוצים סקרים מקצועיים ככלי עזר סודי, וסקרים מוטים ככלי יחצ"ני. הציבור הרחב מקבל פעמים רבות דווקא את הסקרים מהסוג השני. ובנוגע לאלו, העצה הטובה ביותר היא עדיין זו שניסח לפני שנות דור מנהיג המפד"ל המנוח, ד"ר יוסף בורג: "מדבר סקר תרחק".
