רציתי שנעוף מפה. באמת לא היה לי אכפת לאן. שאלת אותי: מה הציפיות שלך מהטיול. עניתי: שיהיה לי רגוע ושקט ונטול משימות. ושנהיה חברים. הפעם האחרונה שטסנו ביחד הייתה לפני חמש שנים. והיה לנו נפלא. היינו חברים. פשוט חברים. אני מודה, פחדתי מהנסיעה הזאת. פתאום שבוע שלם, רק הוא ואני. המחשבה הראשונה הייתה: על מה נדבר. אבל תוך שעות ספורות, פשוט חזרנו להיות אנחנו. רק שנינו.
הביטוי הזה שחוק: זמן יקר. אבל מדהים אותי שזוג צעיר, שעדיין לא בהיריון וללא ילדים, לא יודע להעריך את הזמן היקר והנפלא הזה בזוג, ולצערי הוא אינו מנוצל לביסוס הקשר. אצל רוב הזוגות השנה הראשונה היא קשה ביותר. המון ריבים. מתחילים לחיות ביחד. מלאהוב את השני בטירוף, מתחילים לנסות לעצב אותו. לומדים אותו ופתאום מנסים לשפר אותו. וזה גם הגיוני, כי אין באמת חוויות קצה שיכולות לספר לכם על בן הזוג, את הסיפור שהחיים יספרו. איך מגיבים כשהשני עושה טעות, מה היחס של הצד השני לכסף, מה אופי הקשר עם החברים, ואיך מתמודדים עם התלבטות. כל כך הרבה דילמות שרק החיים ילמדו לפתור. אבל מה שבעיקר לא מוערך ולא מנוצל הוא החברות. ביסוס החברות הטובה והטהורה. שהיא השורש והעוגן לכל החיים.
שם בניו־יורק לפני חמש שנים, שמחתי להיזכר שגם במרחק מהילדים ובלי רשימות מהסופר – אנחנו ממלאים אחד את השני. במחשבות ובשקט. בצחוקים ודיבורים. שמחתי להיזכר שיש בי עוד דברים שהם יותר מילדים ומשימות ותפעול. המרחק הזה, ונקודת המבט החדשה, פותחים את הראש. נושאים שטרם דוסקסו פתאום עולים. הנושאים המהותיים, שאף פעם אין די נחת לעסוק בהם. מה יהיה ולאן אנחנו לוקחים את הבית הזה ואת המשפחה הזאת. ומה השני באמת רוצה לעשות ואין לו זמן, או שהוא חושב שזה לא הזמן. ובדיוק שם, זה המקום לפרגן ולתת ולהסביר. היי, אנחנו פה כדי לתת זה לזה להגשים את כל החלומות ולצאת לכל הדרכים. סולם גנבים, פעם אני אתמוך בך ופעם אתה בי. ואם יהיה צורך נשלם לאחרים שיעזרו, עם הבית ועם הילדים, כדי ששנינו נוכל לרוץ קדימה. בשביל כל אחד מאיתנו אבל גם בשביל כל המשפחה.
וככל שאני ותיקה יותר כאמא, ככה יותר קשה לי לשחרר. אם בנסיעה הראשונה הכנתי רק שתי טבלאות בשלושה העתקים, היום אני ממש מפחדת. היי בייביסיטריות אהובות, היי סבא וסבתא מהממים, השארתי לכם את כל היקר לי. ולמרות שהגדולים גדלו והפכו להיות ילדים כל כך טובים ואחראים, אני מפחדת ולא נעים לי. והאם זה הזמן להוציא על זה את הכסף, ומה יהיה השנה.
לפני חצי שנה סימנתי ביומן שבועיים וכתבתי – "אין הופעות – חו"ל?", וכמה פעמים כבר עמדתי לוותר. כי כן נכנס משהו. והפלתי עליו את הרגשות שלי. רגשות שלא רציתי להודות בהם. אז נתתי לו דד־ליין – אתה רואה שאתה לא באמת רוצה לנסוע, אחרת היית כבר מכרטס. אתה רואה שאתה מעדיף להישאר בארץ, אחרת היית מבקש חופש מהעבודה. כשבעצם אני כל כך רציתי, ובמקביל כל כך רציתי שזה לא יֵצא. יאללה עוד שנה. נו זה לא מתאים. אולי הקטנה עוד תגדל, אולי ואולי ואולי.
ואני בלחץ עם עצמי. אני מסוגלת להיות רגועה? ליהנות? לפתוח את הראש? לא צפיתי בסרט לא־מדובב קרוב לחמש שנים, שלא לדבר על תערוכה. הסבלנות שלי כל כך קצרה. מקסימום 12 דקות. כמו פרק של מטוסי העל. כששואלים אותי למה אני לא כותבת ספר או רומן, אני צוחקת ובאמת לא מבינה. תגידו, אתם לא מבינים שאיבדתי את עצמי בדרך? לפני שבוע נוצר לי חלון של ארבע שעות. חלון לא צפוי. נבהלתי ממנו. יש לי מיליון דברים שאני דוחה ודוחה. ופתאום חלון. מרוב הדברים שאני רוצה, מרוב הדברים שאני דוחה, לא עשיתי דבר. ארבע שעות, שפחדתי לפגוש בהן את עצמי. לפגוש ולהתאכזב. שבאמת אני אחרת. פחות חדה פחות מבריקה. פחות מעניינת, פחות מתעניינת. גם את הפחד הזה אני מביאה איתי לנסיעה של שנינו. שלא יתבאס עליי.
אבל, אנחנו נוסעים וזהו. אנחנו נוסעים ומשחררים. אם יש משהו שהשנים האחרונות לימדו אותי, זה שאין לדעת מה יהיה מחר ומה יוליד יום. ושאם כרגע יש אפשרות, עושים. ואחרי המעשים נמשכים הלבבות ונפתחים. ואוהבים יותר. יותר אחד את השני. יותר כל אחד את עצמו.
