לו ידע זאב אלקין ששבועיים וחצי לפני הבחירות הוא ייאבק בשיניים על העלייה לסיבוב השני; לו שיער שבמקום שעופר ברקוביץ' ידשדש מאחוריו וישקול פרישה, יראה הוא את עורפו של ברקוביץ׳; לו ניבא שבזמן הזה עדיין לא יתייצב מאחוריו שום מאגר קולות חרדי: האם היה מודיע באביב על ריצתו לראשות עיריית ירושלים?
התשובה כנראה שלילית, אבל כעת כבר מאוחר לסגת. השר מהליכוד הוא פוליטיקאי בחסד אבל מועמד בחסר. מי שמצביע לו עושה זאת מהראש, לא מהלב. הוא אינו מעורר התלהבות וגם נעדר בסיס תומכים טבעי. החילונים שמחים להצביע ברקוביץ׳, החרדים הספרדים והליטאים ירוצו לקלפי במצוות רבותיהם לשים ליאון. מצביעי אלקין ילכו לשם ללא חדווה.
הסקרים בירושלים משקפים את האמת, אבל לא את כל האמת. האמת היא שלליאון ולברקוביץ׳ יש בסיס תומכים יציב וחזק, ושאלקין נמצא כנראה מאחוריהם. הסוקרים המעיטו בערכו של ליאון כי הם מתקשים לפצח את המגזר החרדי.
אבל כל האמת היא שהבחירות לא יוכרעו בידי רבע מיליון מצביעים, אלא בידי מועמד אחד, יוסי דייטש. עד לפני כמה שבועות הוא צעד בבטחה לכהונה כראש העיר, בתמיכת הציבור החרדי כולו. אבל ליאון אירגן לו הפתעת יום כיפור בדמות הדיל דגל־ש״ס, ששווה כרבע מקולות הבוחרים בירושלים. ההנחה היא שבחמש השנים האחרונות ליאון גם התחזק בציבור הלא חרדי, אם כי עדיין נראה שיתקשה לגייס מספיק תמיכה כדי לנצח בסיבוב הראשון.
דייטש כרגע שוגה באשליה שהופעותיו התקשורתיות יביאו לו קולות לא חרדיים. זה לא יקרה, לצערו. בהנחה הסבירה ששטח ששוחרר לא יוחזר וליאון ישמור על הדיל, ימצאו עצמם דייטש, מנהיגיו ורבניו בלילה שלפני הבחירות בדילמה אם לפרוש.
זה עד כדי כך פשוט: אם דייטש פורש, אלקין יקבל את התמיכה ויעלה לסיבוב שני, שבו, באופן ירושלמי מוזר, סיכוייו להיבחר לראש העיר גבוהים מאוד. אם דייטש נשאר, ליאון יעפיל לגמר מרתק מול עופר ברקוביץ׳, קרב שבו הוא נראה בעל סיכויים משופרים יותר. שלושה רבים, והרביעי קובע.
