היינו בשבת שעברה בדרום, אצל אחותי מיכל. היא גרה באחד המושבים החקלאיים בחבל עזה. אנחנו בקשר טוב, בזכות הווטסאפ והפייסבוק. אבל אנחנו בקושי מתראים. ופתאום נגמרו החגים, והתחילה השגרה, והתגעגעתי, אז שלחתי לה הודעה, איפה את בשבת, ומיכל ענתה מיד, אנחנו בבית, הלוואי שתבואו. ובאמת זה מה שקרה.
היינו בשבת אצל אחותי מיכל, במושב עמי־עוז. איך שנכנסנו לבית שלה, ביום שישי בצהריים, מיכל חיבקה אותי ואמרה לי, לא אכפת לי כלום, אתה כותב טור על זה שהיית אצלי בשבת. כל פעם שהיית פה אמרתי, אולי הפעם הוא יכתוב משהו, אבל אף פעם לא כתבת כלום. ריבונו של עולם. על כל השטויות שבעולם אתה כותב טורים. אבל על זה שהיית אצל אחותך אתה לא כותב. מה זה צריך להיות. ואני חייכתי במבוכה ואמרתי, בסדר, בסדר, אני אכתוב.
היינו בשבת אצל אחותי מיכל. כמו שאכלתי שם לא אכלתי שנים. ייקח לי כמה שבועות להעלים את הכרס שצמחה לי ביומיים הללו. כל הזמן אוכלים שם. כשבאתי אכלתי חומוס מושלם שמיכל הכינה. ואז, עם כניסת השבת, שתיתי קפה ואכלתי עוגת שמרים מופלאה. ואז כבר התחילה ארוחת הערב, שהיתה מלאה בסלטים טעימים, ובירקות אפויים, ובבשר רך שלא אכלתי. ואז עברנו לסלון ונמרחנו על הספה, ושתינו תה צמחים, ואכלנו עוד עוגות ועוגיות, ודיברנו על הדיאטה המטורפת שמיכל עושה. כבר כמעט שנה שהיא לא אוכלת פחמימות וסוכרים. היא הורידה איזה מיליון קילו. והיא מרגישה מצויין.
יש לה בבית כלב שחור וענק, בגודל של דוב. קוראים לו ג'אנגו. הוא הכלב של הבן שלה, שעובד עכשיו באתיופיה. ג'אנגו שוקל כמעט חמישים קילו. רק להאכיל אותו עולה איזה אלף שקל בחודש. ככה מיכל אמרה. חוץ ממנו יש למיכל עוד שתי פינצ'ריות קטנטנות וחמודות, שנקראות צ'יקיטה ובלה. הן נראות ממש אותו הדבר, וכל פעם שאני אצל מיכל אני מנסה לשנן לעצמי, אחת ולתמיד, מי זאת מי, אבל תמיד אני שוכח.
לצ'יקיטה הקטנה יש סיפור מטורף. לפני ארבע שנים בערך, היא פתאום נעלמה. מיכל ועמי, בעלה, חיפשו אותה בכל המושב ולא מצאו אותה בשום מקום. הם תלו מודעות, וכתבו פוסטים, ודיווחו במאגר הווטרינרי, אבל צ'יקיטה לא חזרה. אחרי כמה שבועות כאלה, של חיפושים ודאגות, מיכל ועמי אימצו את בלה, פינצ'רית מתוקה, שנראתה בדיוק כמו צ'יקיטה. הם בחרו כלבה דומה כדי לשמח את הבת הקטנה שלהם, שהתגעגעה לצ'יקיטה בטירוף.
ואז, יום אחד, אחרי שנתיים וחצי בלי צ'יקיטה, מיכל קיבלה פתאום טלפון, מווטרינר במועצה האזורית תמר, בדרום ים המלח. יש פה כלבה שדיווחתם עליה, ככה הוא אמר לה, ומיכל כמעט התעלפה. איך צ'יקיטה הגיעה עד לשם, אלוהים יודע. מיכל ועמי עזבו הכול ונסעו לאסוף אותה. צ'יקיטה היתה פצועה, רזה, הלומה ורועדת. גם אחרי שנתיים וחצי במדבר הצחיח של ים המלח, היא זיהתה את מיכל, וקפצה עליה בהתלהבות.
היום צ'יקיטה ובלה חברות טובות. הן לא נפרדות אחת מהשנייה. כל היום הן ביחד. וכבר קשה לזהות מי זו מי. אבל תמיד כשמצביעים עליה ומסבירים לי, הנה, זאת צ'יקיטה, אני רואה בעיניים שלה מין עצב עמוק ומוזר. עצב של כלבה שעברה דבר או שניים בחיים שלה. איך היא הגיעה לים המלח, אלוהים ישמור.
בכל מקרה, היינו בשבת אצל מיכל אחותי. רוב האחים בעולם גדלו באותו הבית. רוב האחים חלקו ביניהם חוויות ילדות וזכרונות משותפים, ואז לאט לאט, התרחקו זה מזה, כל אחד לחייו. אצל רוב האחים זה ככה, אבל אצלי זה עובד הפוך. האחים שלי ואני לא גדלנו באותו הבית. כמעט ואין לנו זכרונות משותפים בכלל. רק בגיל עשרים ושמונה, כשאבא חלה בסרטן, הקשר התחיל להיות משמעותי. ומאז שאבא נפטר אנחנו משתדלים להתקרב, לשלוח הודעות, לייצר זכרונות. כמה מוזר. לא גדלנו ביחד. אבל לאט לאט אנחנו מתקרבים. לאט לאט אנחנו הופכים לאחים.
כתבתי על זה כבר פעם או פעמיים, אני יודע, אבל מבחינתי הקשר הזה הוא נס מתמשך ופועם. האחים שלי לא היו אמורים לשמוח באח מוזר כזה, שנולד מחוץ לחיי הנישואים של ההורים שלהם. הם היו אמורים להתנכר לו ולהתרחק ממנו. אבל העובדה המשונה היא שהם שמחו בי. שהם אהבו אותי והיו טובים אליי, מאז שאני זוכר את עצמי. ובזכותם, בזכות מי שהם, גם אני אוהב אותם, ושמח בהם. אני שמח בהם כי הם מתוקים וטובי לב. אני שמח בהם כי הם האחים שלי. הם המשפחה שלי, ובניגוד לרוב המשפחות בעולם, זה לא מובן מאיליו.
היינו בשבת אצל מיכל. לפני שיצאנו קיבלנו ממנה עשרות קופסאות פלסטיק מלאות באוכל טעים וטרי. כשהגענו לאוטו מיכל חיבקה אותי ואמרה, יאירי, דיר באלאק אתה לא כותב משהו על השבת שעשית אצלי. על כל השטויות שבעולם אתה כותב, אבל על אחותך אתה לא כותב כלום. איזה מין דבר זה. חיבקתי את אחותי האהובה בחזרה. צ'יקיטה ובלה קירקרו סביבנו בהתרגשות. כפרה עלייך, אמרתי לה. אין בעיה. אני מבטיח שאני אכתוב עליך טור.
