המהלכים האחרונים של ישראל מול רצועת עזה, מעוררים מחאה קולנית. תושבי הדרום, ובצדק, רואים את שדותיהם נשרפים, שומעים את קולות הטרור שמנהל חמאס מול חיילי צה"ל סמוך לגדר, ואת החיילים שמדברים על ידיהם הקשורות נוכח המתפרעים ומרגישים נבגדים.
משאיות עמוסות בסחורות שונות עוברות מול ביתם בדרך לרצועת עזה, כולל אלה המובילות את הסולר הקטארי שמפעיל את תחנת החשמל העזתית. זאת למרות השדות השחורים והחרוכים מבלוני ועפיפוני התבערה.
הכנסת הסולר הקטארי בוצעה למורת רוחו של יושב ראש הרשות אבו מאזן. הוא מצדו ביקש להשית סנקציות נוספות על רצועת עזה ולנצל את המשבר ההומניטרי כדי ללחוץ על ארגון חמאס להעביר לידיו את מושכות ההנהגה ברצועה. אם חמאס לא יענה ללחץ, כך האמין אבו מאזן, הוא יחריף את הלחימה מול ישראל ויגרור אותה לעימות ישיר מולו.
בתרחיש זה, ברצועת עזה יהיו הרוגים רבים ותמונות קשות יופצו בעולם על ידי יו"ר הרשות הפלסטינית כדי להתריס נגד ישראל ולהרוויח נקודות ברמה הבינלאומית נגדה. בסופו של המאבק כשחמאס יהיה חלש, או לחילופין יושמד על ידי ישראל, הרצועה תעבור לידי שליטת הרשות ללא מאמץ. מבחינת אבו מאזן מדובר היה בתוכנית שהיה יוצא מנצח בה מכל הכיוונים.
שיחות ההסדרה שישראל מנהלת מול חמאס, קלקלו את התוכניות. הדם הרע שעובר בין נשיא מצרים עבד אלפתאח א-סיסי לאבו מאזן, גם כן לא סייעו לאחרון, אלא להיפך. מצרים היא השושבינה של המגעים בין חמאס לישראל. השבוע יגיע לירושלים עבאס כאמל, ראש המודיעין המצרי כדי לעדכן מה עלה בגורלן. הוא ייפגש עם ראש הממשלה ועם גורמי הביטחון ולבטח יבקש מהם להמשיך את מדיניות האיפוק והריסון שמאפיינים את ישראל בחודשים האחרונים, מאז פתח חמאס בקמפיין השיבה אי שם במרץ האחרון.
המדיניות שמובילה את ישראל היא "מדינות הפיצול', בין רצועת עזה לשטחי הרשות. שמתבססת על העיקרון הפשוט – הפרד ומשול. ישראל מבקשת לפעול ברמה האזרחית ולתאם את הפעולות בשטח ברמה הביטחונית מול מנגנוני הרשות מחד, ומאידך לשמר את שלטון חמאס בעזה ולנהל מדיניות מולו מתחת לפני השטח באמצעות המצרים.
קו המחשבה שעומד מאחורי המדיניות ברור: אבו מאזן מאיים על ישראל ברמה בינלאומית. הוא תובע מהעולם להכיר במדינת פלסטין בגבולות ה 4 ביוני 1967, שבירתה מזרח ירושלים. כל עוד חמאס שולט בעזה, ישראל יכולה לומר שלשאיפתו של אבו מאזן אין כל היתכנות. חמאס מאיים על ישראל מהדרום בצורה צבאית, ולכן נפעל מולו ברמה הזאת. נשמיד את היכולת התת קרקעית באמצעות טכנולוגיית חשיפת המנהרות, נקים מכשול תת קרקעי ונמשיך לייצר ולשכלל את כיפת ברזל.
אבל מדיניות הפיצול של ישראל מאותגרת באחרונה. המחוות החיוביות מצדה של ישראל בדמות הכנסת סולר וסחורות נועדו למנוע משבר הומניטארי ממנו מזהירים באו"ם וגם לקדם את שיחות ההסדרה. המחוות האלו נוצלו על ידי בכירי חמאס להביא עוד אנשים לגדרות. "הסולר הוא ההוכחה שמאבקנו מצליח. שדמם של ההרוגים בגדרות לא נשפך לשווא", התבטאו בכירי חמאס. ביום שישי האחרון, יותר מ-15 אלף עזתים הגיעו לגדרות, בתוכם ראש הלשכה המדינית של חמאס אסמעיל הנייה, שביקש לייצר הזדהות ומפגן פוליטי.
באמצעות ה"מחאה בדרכי שלום", כפי שמציגים בחמאס, שואף ארגון הטרור לפגוע בחיילי צה"ל, כאשר חטיפה של חייל הייתה מאז ומעולם שאיפת העל. בחסות המפגינים ובסיוע "יחידת הגלגלים" שמייצרת מיסוך עשן ו"יחידת פריצת הגדר", חצו עשרות את הגדר במטרה לבצע את אותה שאיפה. האירוע הסתיים ב-7 הרוגים פלסטינים, מרביתם פעילי חמאס וג'יהאד, ובניסיון דקירה של חייל.
הקו בין הסדרה להסלמה ברצועת עזה הוא קו דק במיוחד, והגבולות, תרתי משמע, הולכים ומטשטשים. "עד כמה ישראל תוכל להחזיק במדינות הפיצול?", היא שאלה שרק הזמן ייתן לה תשובה.
