לילדים שלי אין בדרך כלל סבלנות לראות הצגות. ועדיין אני מתעקשת, כחלק מניסיונותיי להפוך לאם השנה, לקחת אותם לאירועי תרבות מרחיבי אופקים. כך היה גם כשלקחתי אותם לראות את ההצגה של תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער, "בלב הים הגדול". הצגה המבוססת על ספרו של גלעד שליט "כשהכריש והדג נפגשו לראשונה", והיא עוסקת ב"חברות, קבלת האחר, סובלנות ודעות קדומות. מפגש בין שני עולמות נפרדים מקבל תפנית חדה בזכות פתיחות, הרמוניה וקבלה הדדית".
ההצגה מקסימה. גם הילדים שלי חשבו כך, לצערי. תפאורה מושקעת, שחקנים טובים, תלבושות מקסימות ומוזיקה טובה. מהרגע הראשון היה ברור שזהו מחזה איכותי ולא הצגת קניונים טיפוסית. כנראה בגלל זה, בפעם הראשונה בחייהם ביקשו הילדים להישאר עד הסוף, למרות מאמצי השכנוע והשוחד שלי שנקום ונלך ועכשיו.
למה רציתי שנלך? כי פחדתי שההצגה תשפיע עליהם. אסביר: בהצגה ובספר שהיא מבוססת עליו – שלא הכרתי, אחרת הייתי נמנעת מראש מהבילוי כולו – מסופר על חברות בין דג לכריש, שבדרך הטבע אמורים להיות אויבים (לא בדיוק: הכריש יכול להזיק לדג, אך לא ההפך), אבל בוחרים להיות חברים. האמהות של הדג והכריש מתנגדות לקשר, ונעולות בקונספציה השגויה, לטעמו של שליט, שיש איבה היסטורית בין שני המינים, או כמו שאומרת אמו של הדג: "כריש? זו החיה שטרפה את אביך ואת אחיך, אל תשחק עם החיה הזאת".
בהצגה הכריש מתחפש לדגיג, והדג לכריש, וכל אחד הולך לשכנע את אם חברו שבעצם כריש זה כמו דג ודג זה כמו כריש, וכדאי לוותר על כל המריבה הטיפשית הזאת ולהיות חברים. האמהות משתכנעות, ומאז הם חברים. זה כנראה מה שקורה בסוף, כי ברגע האחרון הצלחתי לשלוף את צאצאיי הרכים ממלתעות החארטה באמצעות הבטחה לשוקובו.
אם יש מישהו שיודע שדג וכריש אינם אותו דבר בכלל, ושהם לא יכולים להיות חברים, זה צריך להיות גלעד שליט. הוא למד את זה הכי טוב בעולם. הוא יודע ומשפחתו יודעת שהסיבה שהכריש לא טרף את הדג היא ששילמו לו בשחרור 1,027 אסירים, שכמה מהם חזרו לטרוף דגים. הם מעולם לא הבטיחו אחרת.
אז מילא, כשגלעד ישב בשבי החמאס, מבחינת משפחתו כל האמצעים היו כשרים לשחררו. אבל היום – להמשיך ללמד את הילדים את השטות הזאת, את השקר המסוכן הזה? "רדי מגלעד שליט, הוא מסכן, תעזבי אותו", אומרים כולם. ייתכן. אבל ראשית, הוא עדיין מקבל תמלוגים על רב המכר המסוכן הזה, ושנית, הוא לא ביקש סליחה – לא ממשפחות הנרצחים בידי המחבלים ששוחררו תמורתו ולא מכל עם ישראל, ש־1,027 מחבלים סובבים בקרבו. שלישית, הוא לא כתב ספר המשך שמספר את האמת.
הייתי מצפה מאדם שחב הרבה כל כך למדינה שלפחות יגיד לה תודה וסליחה וטעיתי. כריש ודג הם בכלל־בכלל לא אותו הדבר. הכריש רוצה, ותמיד ירצה, לטרוף את הדג. היזהרו, ילדים. לא כדאי להירדם בשמירה בים שורץ כרישים, אסור לעזוב את הנשק, צריך לשמור תמיד על עין פקוחה ואצבע על ההדק. כשכתבתי את הסיפור בכיתה ה' הייתי ילד קטן ותמים, ולא פגשתי בחיים כריש אמיתי. אבל עכשיו אני יודע. כריש הוא כריש הוא כריש. אמא שלכם צודקת.
ובתמונת מראה מעוותת שמענו השבוע על כוונת ראש עיריית בקה אל־גרבייה להקצות את מתנ"ס העיירה להשקת ספר הילדים שחיבר המחבל וליד דקה, "סיפורו של סוד השמן". כזכור, ב־1984 רצח דקה את החייל משה תמם. הצגה המפארת את פועלו מוצגת בתיאטרון החיפאי אל־מידאן. רק התערבותו של שר הפנים דרעי מנעה את קיום השקת הספר במתנ"ס בהשתתפות ראש העירייה (אל דאגה, ההשקה לא בוטלה אלא הועברה לאולם פרטי).
אין חלילה דמיון בין הכותבים. זה קורבן וזה רוצח, זה דג וזה כריש. הדמיון היחיד, מלבד העובדה שאלה שתי הצגות ושני ספרי ילדים, הוא השימוש השגוי במושג "דו־קיום". במכתב התשובה של עיריית בקה לשאלת כתב ערוץ 7, שחשף את הפרשה, היא מצהירה שבקה היא "עיר הסובלנות". "אנחנו מאמינים בחיים משותפים, המושתתים על ערכי שוויון וכבוד הדדי", מסרה העירייה. או במילים אחרות: "ומאותו היום חיים הדגים והכרישים בשלום". איזו חארטה.
