לפני שנים אחדות, בטיסה לילית מאירופה לישראל, התיישב לידי גבר מבוגר, חביב, שהזדהה כנוצרי אוהב ישראל שנוסע לביקור צלייני בארץ הקודש. התפתחה בינינו שיחה, וכששאל אותי בן שיחי היכן אני מתגורר, עניתי: ירושלים. אורו עיניו, והוא שאל: ליד הכותל? השבתי לו שהכותל אמנם נמצא במרחק כמה דקות מביתי, אך הפעם האחרונה שביקרתי בו הייתה בבר-מצווה של בן משפחה, שנתיים קודם לכן. ואז הוספתי – בשלב זה כבר ראיתי בעיניו תערובת של פליאה ואכזבה – שירושלים, העיר הגדולה ביותר בישראל, היא בראש ובראשונה עיר שחיים בה אנשים, עם צרכים ורצונות וצרות וביורוקרטיות, וכל אלה אינם קשורים לאגן הקדוש.
בשתיים או שלוש מערכות הבחירות האחרונות בירושלים, המועמדים – מכל הקשת הפוליטית והדתית – התייחסו לא פעם לירושלים כמו אותו תייר נוצרי חביב. ירושלים, עיר הנצח כמובן, הפכה בפיהם לעיר סיסמאות-הנצח: פלוני ישמור עליה מאוחדת; אלמוני יאחד אותה בפועל; פלמוני יביא אחדות, ושלושתם, מצולמים על רקע מגדל דוד, נשבעים לה אמונים. עד היום תושבי ירושלים הולכים אל הקלפי כדי להשפיע על צביונה של עיר שעומסת על כתפיה שלושת אלפים שנים – משא כבד עבור עיר של שמונה מאות אלפי תושבים. אך כשדוד המלך הוא חלק מרכזי מהקמפיין, שאלות כמו ניקיון שכונת קטמונים או מצוקת חניה בנחלאות מטואטאות הצידה כקליפת שום.
הקמפיין הנוכחי מסמן תפנית חיובית בתחום הזה. ארבעת המועמדים – השניים שצמחו בעיר לצד השניים שהוצנחו אליה, כל אחד מסיבותיו – מבינים שאי אפשר עוד להסתפק בפוטו-אופ על רקע החומות ובסיסמאות נבובות. ודאי, גם אלה עדיין נשמעות – בעימות שקיימה רינה מצליח עם המועמדים בתכנית "פגוש את העיתונות" לפני כשבוע הן נשמעו למכביר – אך ארבעת המועמדים טורחים, לצד אמרות השפר, להציג תכניות לשיקום מצבה של העיר, מעלים על דל שפתיהם מילים כמו "ניקיון", "תחבורה" ו"בנייה", מילים שבכל עיר אחרת הן הלחם והחמאה של כל קמפיין מוניציפלי, ומתייחסים אל ירושלים כאל עיר בשר ודם, עם מצוקות אמתיות שצריך לפתור. לרגע אחד, עיר הבירה שאוחדה לנצח נצחים וכו' הופכת לעיר נורמלית, צפופה במידה, כזו שהכבישים בה רעועים לעתים ולא פעם היא מלוכלכת, ובוודאי שאינה ידידותית לבעלי רכבים (נסו להגיע למרכז העיר ברכב פרטי מבלי לשלם לפחות עשרים שקלים על חניה). עיר ככל הערים.
יהודה עמיחי – שנדמה ששום מאמר על ירושלים אינו שלם בלי לפחות שורה אחת משיריו – כתב בספרו האחרון ("פתוח סגור פתוח", שוקן, 1998) על רצונו "לחיות בירושלים של אמצע" – לא ירושלים של מעלה ולא ירושלים של מטה; לחיות "בלי לחבוט את ראשי למעלה ובלי לפצוע את רגליי למטה". הרטוריקה של הקמפיין הנוכחי עושה כברת דרך בהפיכתה של ירושלים לעיר של אמצע: נורמליזציה של העיר. ישנה קורלציה בעייתית בין הרטוריקה הנמלצת, הנשגב, על ירושלים, לבין מצבה העגום בפועל: הסיסמאות, הפנייה הבלתי-פוסקת אל הנצח, אל העבר התנ"כי המפואר, אינן מאפשרות להתבונן על ירושלים כעל עיר של כאן ועכשיו – ירושלים של אמצע, כפי שכותב עמיחי.
אינני מציע לשכוח את העבר הזה, או להסיר מירושלים את מעמדה המיתי – שכחה כזו תחטא לקסם שלה, הסרה כזו תעמעם את הייחוד שלה. אני מציע לאמץ את האמצע של יהודה עמיחי: את המודעות ל"ירושלים של מעלה", מבלי שזו תבוא על חשבון ירושלים של מטה. ירושלים תהפוך למוקד משיכה לצעירים ולמשפחות ממגוון אוכלוסיות רק כשקברניטיה יסכימו לנטוש, לזמן מה, את המליצות, להפשיל שרוולים ולהתייחס לירושלים כאל עיר ישראלית – פתח תקווה על הר, אם תרצו – שמשוועת לטיפול, ולהתייחסות בגובה העיניים, ולא בגובה העבר.
