חגיגה גדולה הייתה השבוע לימין בישראל: נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הצליח להביא למינוי השופט ברט קוואנו לבית המשפט העליון בארה"ב. הימין צהל ופניהם של החמוצים בתקשורת שלנו שוב התכרכמו. לא העובדות בפרשה היו לב העניין. היה זה מאבק פוליטי, וככזה הוא תפס כותרות בכל העולם. אבל מדוע בעצם שאלת מינויו של השופט ברט קוואנו, שהיא לכאורה סוגיה פנים־אמריקנית מובהקת, מעסיקה אותנו? מדוע היא מעוררת אצלנו ובכלל במערב כל כך הרבה עניין ואמוציות? ומה בדיוק מלמדת אותנו העובדה שהיחס לסוגיית מינויו של קוואנו מתחלק אצלנו בדיוק למחנות השמאל והימין?
אם נתבונן נגלה סימטריה מפתיעה בין הפוליטיקה האמריקנית לזו שלנו: רק לאחרונה זעם טראמפ על עצם מפגשיו של ג'ון קרי, מזכיר המדינה האמריקני לשעבר, עם גורמים מהמשטר האיראני בטהרן, ועל כך שקרי הציע להם "למשוך זמן" עד שממשל טראמפ יוחלף. לא צריך להזכיר לקוראים את "יוזמת ז'נבה" של יוסי ביילין וגורמים אחרים בשמאל הישראלי, ואת המפגשים השוטפים של אנשי שמאל שלנו עם אבו־מאזן ואחרים ברשות הפלסטינית, מפגשים שתואמים לחלוטין את אופי מעשהו של קרי. כאן ושם השמאל מנהל לו מדיניות חוץ פרטית, שמתעלמת ממדיניות הממשל הנבחר ומתריסה כנגדה.
גם כאן, ממש כמו שם, נחלו האליטות של השמאל הפרוגרסיבי תבוסה שהן לא מצליחות להשלים עמה. אנשי האליטות של השמאל האמריקני, ממש כמו האליטות שלנו, חיים בתסכול עמוק ש"גנבו להם את המדינה". בשני המקרים אלה שמנופפים בפתיחות, בליברליזם, בפלורליזם, בסובלנות ובחופש דיבור אינם מסוגלים לסבול את הרעיון שהשלטון נמצא בידי מישהו שאינו משלהם, וההגמוניה נשמטת מידם. בשני המקומות הם מיואשים, מתוסכלים ומרי נפש. הם אפילו חשים איום. עולמם כאילו נחרב עליהם.
בשני המקרים משתמשות האליטות הללו באותם אמצעים ובאותן שיטות בדיוק כדי לשבש את השלטון שנבחר בצורה דמוקרטית לחלוטין: הפעלת מוקדי הכוח של האליטות האלה במערכת המשפט, בתקשורת ובאקדמיה לשם טרלול המערכות והמוחות. בשני המקומות מתנהלת מלחמת התשה, שבה מנסים המפסידים להשתמש בכל הכלים העומדים לרשותם כדי להתיש, פשוטו כמשמעו, את השלטון הנבחר, ולתקוע מקלות בגלגליו.
אם ניזכר בבחירות 1996, שבהן נבחר בנימין נתניהו לראשונה לראשות הממשלה, נראה עד כמה מאפיין את האירועים הניצחון על חודו של קול, ממש כמו בניצחונו של טראמפ. בשני המקרים מתנהל מרדף אישי, תקשורתי ובעיקר משפטי, בניסיון נואש להפיל את מי שהעז לגנוב לשמאל את המדינה. בשני מקרים מדובר על מנהיג שהשמאל ממש שונא, והשכבות העממיות, בעיקר אצלנו, מזדהות איתו לחלוטין.
הסימטריה הזאת בכלל והשמחה השבוע בימין על מינויו של קוואנו בפרט חושפות שהשמאל של היום הוא עולמי. באירופה, באמריקה וגם אצלנו, השמאל הוא אותה תופעה בעולם כולו. הוא חושב באותה צורה ובאותם מושגים, דוגל באותם ערכים, מדבר באותה לשון ואפילו מתלבש באותה צורה. "ניידים", אנשי העולם הגדול, לעומת "נייחים", כמו שהגדיר בעת האחרונה הוגה הדעות גדי טאוב את שני הצדדים על בסיס עיסוקיהם. השמאל שלנו אינו "שלנו": הוא אוניברסלי. הוא מנוכר לעמו, לתרבותו, למסורתו, לארצו ולמדינתו. אפילו לאינטרסים הבסיסיים שלו. הפרצופים המכורכמים שנראו השבוע אצל החמוצים שלנו הם פרצופי השמאל העולמי, לא השמאל הישראלי. היום אין כמעט שמאל ישראלי.
התבוסה של השמאל באמריקה השבוע היא תבוסת השמאל העולמי, והניצחון השבוע הוא ניצחונן של כל האומות ככאלה. ניצחונן של הלאומיות, של הדתיות, של השמרנות, שמעצם מהותן הן שונות בכל מקום ומקום, אבל המאבק של השמאל העולמי נגדן, בכל אתר ואתר, יוצר ביניהן שיתוף פעולה, הזדהות ואחדות בינלאומית.
השמאל תמיד היה "עולמי". מאז ימי מרקס, מאז לנין. הוא תמיד ניסה להשטיח את האדם, ליצור לו מכנה משותף מינימלי, פורמלי, חיצוני, חסר תוכן וצורה יחודיים. הוא תמיד שאף למחוק את המיוחד לכל עם ולכל אדם. השמאל של היום כמו השמאל דאז חושב במושגים מרקסיסטים, מה שבא לידי ביטוי מובהק בפמיניזם הרדיקלי של היום. אותה גברת בשינוי אדרת.
יש מקום ליסוד האוניברסלי בכל עם ובכל אדם, מקום חשוב וחיוני, אבל רק בתנאי שהוא משתלב ומשתף פעולה עם היסוד הדתי והיסוד הלאומי. כשהוא מתכחש להם, כל שכן כשהוא מתנגד להם ונאבק בהם, הוא יוצא מאיזון, מאבד את הרלוונטיות שלו ומתרסק.
כשהכוח הצנטריפוגלי מתגבר בשמאל, הוא מתנתק מבסיסו במציאות הארצית, ומרחף לו בחלל החיצון כמו חללית שאבד עמה הקשר.
