את ה"קרוז" הראשון שלי, חוצה האוקיינוס השקט והאטלנטי, דרך מיצרי גיברלטר והים התיכון, עשיתי במשך חודש בגיל שש. כך עליתי מארגנטינה ארצה, בהפלגה חלומית. באיטליה רכשו לי הוריי אופני ראלי, עם מגן לחצאית בגלגל האחורי וזוג גלגלי עזר. אבא לימד אותי לרכוב והסביר לי באריכות שאופניים אינם זקוקים לרישיון כמו מכונית, כי במרבית המקרים הרוכב יהיה הנפגע, ולא הפוגע. הוא שב והזהיר ולא התעייף. הוא גם הסביר לי איך לחצות כביש, והטעים ששדה הראייה של ילד מתחת לגיל תשע מעוות את המרחקים.
כיום אנו ניצבים מול מציאות מורכבת שבה רוכבי האופניים החשמליים עדיין פגיעים יחסית לכלי רכב בעלי ארבעה גלגלים, ועם זאת פגיעתם רעה. אין ספק שיש צורך בהסדרה של התחום, בכל הנוגע לתשתיות תחבורה דו־גלגלית, רישוי או לוחית זיהוי, והכשרה של נהגים צעירים, בפרט כאלה שלא עברו מבחני נהיגה.
על מי למעשה מוטלת האחריות להכשרה הזאת? על הממסד או על הפרט? זו השאלה העקרונית.
אמת, מותו של ארי נשר הכה את כולנו בתדהמה. משפחה מפורסמת, ילד יפה תואר, מתנדב בעצמו במד"א, שהוריו נענו לתרום את איבריו. הכאב מפלח את החזה. אין ספק שזהו תירוץ מעולה כדי להגביר את המודעות לסכנות האופניים החשמליים, לתאונות פגע וברח ולנהיגה בהשפעת אלכוהול. מקרה כזה יכול לפעול למזעור הפגיעות הקטלניות בדרכים.
אולם ההילה הטראגית שנקשרה לתאונה הזאת מטרידה. בניתוח קר וניטרלי – בלי תמונת המבט החודר והמשכיל של הנער המקסים הזה, בלי הבלורית המתולתלת ושובת הלב שלו, ובלי מאמצי היח"צ של הורי חברו של ארי, שרכב איתו באותו לילה – יש לנו כאן מציאות עבריינית של שני נערים שרכבו בחושך, באשמורת שנייה של הלילה, בלי קסדות, באופניים חשמליים. אין לדעת לאיזו מהירות כיוונו.
אני יכולה לשמוע את קולו של אבי ז"ל נושף בעורפי: האחריות לקטינים היא של ההורים. ממי שידעו לתרום את איברי בנם בצעד אצילי יש לצפות לאמירה ברורה וחדה: שמרו על ילדיכם! מאמו של החבר שייתכן שאחראי לתאונה הייתי מצפה לשתוק ולהתפלל.
אין דרך לדעת מה השפיע על התאונה עד שתיחקר: מי סטה מן המסלול? מה מידת התרומה של כל אחד מן הגורמים לתאונה הנוראה? אחרי הכול, שחקן הכדורגל שפגע בארי ובחברו שתה אלכוהול לפני שנהג.
כל זה קרה בתל־אביב. בתזמון מטלטל, באותו הלילה ממש נהרג בירושלים חיים טוקצ'ינסקי, מוזיקאי מחונן בן שלושים שהיה בדרכו חזרה מתפילה בכותל המערבי. הנהג, עיתונאי ספרדי שתוי, פגע בו ונמלט כשהוא מותיר את חיים שותת דם. אם מאן דהוא רצה לדון בתאונות פגע וברח ובנהיגה תחת השפעת אלכוהול, הרי המקרה של טוקצ'ינסקי הוא מובהק, ואין בו שום פקפוק באשר לאחריות הבלעדית של הנהג הפוגע. מה לא "עבר מסך" במקרה של מוזיקאי מחונן בן שלושים? שמא העובדה שהוא לא נחשב ל"ילד של כולנו"? אולי העובדה שמראשו השתלשלו פאות ואת פדחתו עיטרה כיפה גדולה? הסיקור שהוא זכה לו הסתכם בכמה אזכורים ביומני החדשות, ובריאיון מרגש אחד עם אמו אצל ישי שנרב בגל"צ.
לו שתי התאונות היו שוות ערך מבחינת האחריות שיש לייחס לקורבנות, אולי לא נכון לחשב חשבונות. אבל זה לא המצב. לי זה מזכיר מדי את הסיטואציה שבה חייל שנרדם בזלדה ונשבה בשל רשלנותו הופך בלהטוטי יח"צ לילד של כולנו – ואנו משלמים תמורתו יותר מאלף מחבלים עם דם על הידיים, שפגיעתם ממשיכה להכות בנו עד היום.
