הגמל, נהוג לומר, לא רואה את הדבשת של עצמו. ראיון שהתפרסם לאחרונה ב'מקור ראשון' ממחיש עד כמה הקלישאה נכונה, ובכל זאת מפתיעה בכל פעם מחדש. הנה יעקב כץ (כצל'ה), מראשוני גוש אמונים, מבכה את גזירת ההתבוללות של אחינו מעבר לים – ובאותה נשימה חוזר על המנטרות שמזינות אותה. בין לבין, הוא מגיע למחוזות הזויים במיוחד.
הסתירות הפנימיות שבדברי הח"כ לשעבר זועקות לשמיים. הוא מהלל את הציונות האקטיביסטית, זו שנטלה את גורלה בידה והפסיקה לחכות למשיח – בימי החלוצים, לאחר השואה, במלחמת יום הכיפורים שבה נפצע וכמובן, במפעל ההתנחלויות. הוא מתרפק על ימי הקרוואנים בבית אל; על אריק שרון, שהתקשר אליו ב-3 לפנות בוקר לניו-יורק כדי לסייע בגיוס גרינרס (ירוקים) לשטחים. מצד שני, הוא רואה את עתידנו בחסידות סאטמר הקנאית, שמתנגדת בבסיסה למדינת ישראל ולציונות.
"אלא אם הקב"ה יעשה לנו נס", נאנח מי ששימש יו"ר האיחוד הלאומי, "אין לנו יכולת להציל את הקונסרבטיבים או הרפורמים, או חילונים שעזבו את הארץ ובעוד דור או שניים יתחתנו כולם עם גויות". לדבריו, "מי שלא דתי כיום בארה"ב הולך ונעלם, ואילו מי שדבק בדרך המלך, כולל גם קיצוניים כגון סאטמר, הם העתיד". מהתחככות ישירה עם החסידים הצעירים, שהתכבדו ובאו לבקש ממנו ברכה, הוא מעיד כי הדור אשר לא ידע את האדמו"ר מחפש עכשיו את דרכו, מחובר לרשת ולסמארטפון, יוצא לעבודה ולא חושש גם מגיוס לצבא. ייתכן. השאלה היותר מעניינת היא מה גורם לו להעדיף אותם על פני ה"הולכים ונעלמים".
וכאן מגיעה אמירה לא פחות ממדהימה מפיו של כצל'ה: אפילו ה"קהילות האורתודוקסיות המודרניות", כהגדרתו, אינן מספיק טובות בעיניו. וכל כך למה? "הם הצביעו להילרי קלינטון, למרות כל השנאה כלפי ישראל וההמשך הישיר לממשל אובמה. אצל החרדים, כולם הצביעו לדונלד טראמפ".
העמדה הזאת, קיצונית ככל שתישמע לאוזניים מסוימות, היא דווקא לא מאוד, ואולי מאוד לא חריגה. אובמה הוא האויב, הילרי היא האויב, ומי שמצביע לדמוקרטים – יותר משני שלישים מיהדות ארה"ב לדורותיה – הוא בימינו סוג של גיס חמישי. אחרי עשורים שבהם היינו והקפדנו להיות קונצנזוס דו מפלגתי, וערב בחירות לקונגרס שעשויות להזיז שוב את המטוטלת – רבים בימין הישראלי מייחסים למפלגה הדמוקרטית אנטישמיות, לא פחות. כץ מגדיל לעשות ומספיד את יהדותם של התומכים בה.
זה חלילה לא מתווה הכותל שהובטח, אושר ונגנז; לא הקללות ששרינו מטיחים ברפורמים שוב ושוב; לא הספק שמוטל בגיורים או האפליה המשוועת בתקציבים, שתוקעים טריז בין ארץ ישראל לעם ישראל. הם מתבוללים בגלל מי שהם ומה שהם, הם לא דבקו בדרך המלך, הם כרתו ברית עם השטן ושליחתו, משפחת קלינטון – אז מה להם חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי.
כץ לא אופטימי לגבי יהדות התפוצות, אבל רואה בה – רק בחלקיה האורתודוקסיים, ובעיקר החרדים – את התקווה הלבנה של המפעל הציוני. "את החרדים והדתיים ניתן להציל. צריך לפנות לאדמו"רים שיעלו את כל החסידים שלהם, מאות ואלפים". איזה סיכוי הוא בכל זאת נותן לכל היתר להינצל? "זה כמו לבוא מול צונאמי עם דליים … מי יודע, אולי הם יעשו תשובה פתאומית".
חשוב להתעכב על משנתו של מנהיג הימין המיתולוגי, שמקטלג ומדרג יהודים ובני אדם על פי מידת אדיקותם. את יהבו משליך נסיך הציונות הדתית דווקא על הסאטמרים האנטי-ציוניים. בכך הוא מייצג נאמנה את חוסר התוחלת, עד כדי אבסורד בדרכו של המחנה, המושל כאן בכיפה כבר כמה שנים טובות. הוא מלמד דבר או שניים גם על עושה דברו, ראש ממשלתנו הנצחי, שלא מחמיץ הזדמנות לעלוב בגדולי תומכינו והחליף אותם מזמן בכמרים פנאטיים, נוסח אלה שראינו בחנוכת השגרירות בירושלים. והוא, בל נשכח, באמת מצא את עצמו פעם "נשוי לגויה", בעוד בנו נראה לאחרונה מתרועע עם אחת. איזה מזל ששניהם עשו תשובה.
