אני מפחדת. כבר כמה שנים טובות שאני מפחדת. לא משהות עם גבר זר במעלית סגורה, לא מצעידה איטית בסמטה חשוכה, ובטח שלא מג'יפ מלא בערסים שיבדקו מה קורה איתי בובה. ישנו תסריט אימים אחד, מעורר חרדה, חלום בלהות שבכל יום אני מתפללת שלא יקרה בדרכו להתגשם: אני מפחדת בשביל הגברים שלי. מפחדת בשביל בעלי, אחיי, הבנים שלי כשיגדלו, אבא שלי, בני דודיי. כולם גברים טובים, איכותיים, אוהבי ומכבדי אדם, ולהם אני חוששת. מהיום שבו תבוא מזכירה מפוטרת ותטען שנשלחו אליה ידיים. מהיום שבו נערה אבודה תחליט להפיץ על בני שמועה מרושעת, מהרגע שבו אישה מהעבר תצוץ ותצביע על אבי ותאמר – האיש הזה עשה לי כך וכך. אם אני אחת מאחת – אז הם אחד מאחד.
אני לא מקנאה בגברים שצריכים לחיות במאה ה־21. על כל אחד מהם מכוון אקדח שקוף וטעון שיכול בכל רגע לבצע וידוא הריגה. השבוע ישבתי בקפה ואחד המלצרים איבד שיווי משקל ונפל עליי בטעות. היד שלו, בלי משים, תפסה את ירכיי כדי שתכולת המגש לא תתנפץ. שתי דקות אחר כך הבחור חוזר אליי ולא מפסיק להתנצל. "ברור לך שזה היה בטעות, כן?", שאל בבהלה. "אני נזהר", המשיך להסביר, "היה לי פה מקרה דומה עם לקוחה שהלכה להתלונן למנהל. מאז אני מת מפחד. הקמפיין הזה הכניס את כולנו לחרדה. הייתה לי שיחה עם ידידה רווקה, היא שיתפה בפניי את התסכול שלה מזה שגברים כבר לא מחזרים יותר. אמרתי לה, מה את רוצה? אנחנו חוששים. לא יודעים כבר מה מותר ומה אסור, נמנעים".
"אין תלונות שווא", צוהלות הכותרות כאילו העובדה ששמו את המילים האלו בבולד הופכת אותן לנכונות. הנחת המוצא המקובלת היא שחייבים להאמין למתלוננת, אחרת היא לא תתלונן. וממילא, מחיר החשיפה הוא כל כך גדול ומביך עד שאין סיבה לחשוב שמישהי תעשה דבר כזה רק בשביל הכיף. והנה, השבוע גילינו, שוב, שדווקא יש דבר כזה, תלונות שווא. רק בשבועות האחרונים נחשפו כמה מקרים עגומים שכאלה. הרב הריסון זוכה מאשמת אונס תלמידתו; נהג המונית נדב בנימין התמקח עם נוסעת על תשלום והיא החליטה לנקום בו עם תלונת שווא על הטרדה מינית. תגידו, אוקיי, אבל אם יש כמה מתלוננות מה הסיכוי שכולן משקרות? והנה הגיע המקרה המוזר של אריה איטח, הקב"ט של עיריית אשדוד, שהואשם על ידי שלוש עובדות בכך שהטריד אותן מינית וזוכה מכל אשמה. בית המשפט טען שהעדויות לא אמינות ויש חשש סביר לתיאום גרסאות. ועכשיו מי יחזיר לאנשים הללו את שמם הטוב? מי ישיב להם את הכבוד האבוד, את החברים שהתרחקו, את האישה שאיבדה אמון?
על פי הסטטיסטיקות, אחת מתוך עשר תלונות על הטרדה מינית מתבררת כתלונת שווא. לא מספר זניח, לא נתון חסר משמעות. ולכן אני מוצאת את עצמי אמביוולנטית כלפי קמפיין MeToo#. כי אין ספק שאור השמש מטהר. אין ספק שיש גברים שראויים לכך שהחברה תבוא איתם חשבון. הטרנד הזה אולי יציל את הבת שלי ויבנה עבורה עולם טוב יותר, אבל מי יציל את הגברים שלי?
מדלן אולברייט אמרה פעם שמקום מיוחד שמור בגיהנום לנשים שלא תומכות בנשים. אני חושבת שיש מקום הרבה יותר רחב בגיהנום לנשים שמתגייסות אוטומטית להגן על נשים אחרות רק מתוך אחוות פרוגסטרון. אין דבר מופרך יותר מציפייה שאישה תתמוך באישה רק משום שהיא אישה. צריך לתמוך בצדק. צריך לתמוך בחשיפת האמת.
דבר אחד טוב בכל זאת יוצא מהקמפיין הזה: הוא מכריח אותנו כחברה לדון מחדש בכל מערכות היחסים בין גברים לנשים במרחב הציבורי. פתאום עולות שאלות חשובות – מה מותר ומה אסור, איך הצד השני חווה את העניין, כמה חשוב לעדכן כשאת מרגישה אי נעימות. וככל שמערכת הכללים החדשה מתגבשת היא מובילה אותנו למחוזות די מוכרים ודומים – כללי ההלכה. לא להיות עם אישה במקום אינטימי זו הגרסה המעודכנת של הלכות ייחוד. לא לחדור למרחב של אישה זו הוורסיה המחודשת של שמירת נגיעה, ולא רחוק היום שבו פמיניסטיות מתקדמות ומפותחות יחפצו להכיל על הציבור גם את הלכת "כל המסתכל באצבע קטנה של אישה" כדי למנוע מצב של מבטים חודרניים. הנה כי כן – הכירו את חז"לינו החדשות.
איפה בכל זאת נמצא ההבדל? בהדדיות. חז"ל טענו שכדי שהמציאות הזאת תוכל להתקיים יש צורך בהדדיות. האווירה כולה חייבת להיות קדושה משני הצדדים – בלבוש, בהתנהגות, בדיבור. חז"לינו החדשות טוענות אחרת – הן דורשות מהגברים להפגין אפס מיניות כשכל העולם סביבם משדר מיניות מתפרצת. השלטים ברחוב, הלבוש, השיח המתירני, ובכל זאת תתגברו. בגלל זה קוראים לכם גברים, לא ככה?
