הילדים שלי יאהבו את הקליפ החדש של סטטיק ובן־אל. זו לא שאלה בכלל, זו אקסיומה בלתי ניתנת לערעור. כמו שבר רפאלי יפה. כמו שבפורים ילדות מתחפשות לאלזה. בכל זאת, הם הרי חייבים לדעת איזה מילים ידקלמו בבר מצווה הבאה. הם לא רוצים להגיע למצב שבו כל הכיתה נעמדת על השולחנות באמצע שיעור חופשי ומתחילה לצעוק "הכול לטובה" ושפתותיהם רודפות אחרי המילים בבלבול.
גם אני חפצת חיים. לא יכולה להרשות לעצמי להגיע למצב שבו ניסע משפחה שלמה באוטו לאילת ולא נדע בעל פה את החדש של סטטיק ובן־אל. זה עניין הישרדותי שבכוחו להכניע את כל האג'נדות הלעומתיות שאני מחזיקה בחיי הרגילים – לחשוב, לא להיות קורבן אופנה, לא לראות את הסרט שכולם רואים. מול סטטיק ובן־אל אני אישה כנועה וחסרת חוט שדרה, שיושבת ומחכה לשעה 11:00 בבוקר כדי לפתוח את הלינק ולהתעדכן איזה להיט יעביר לי את הספונג'ות בחורף הקרוב.
אל תשלפו לי עכשיו את השד המזרח־תיכוני הקבוע. אני בעד הצמד, תמיד אהבתי אותם – עד הרגע שבו גלגלצ התחילו להפוך כל יציאת להיט שלהם לאירוע. לא יודעת מה איתכם, אבל אצלי בפיד מבוגרים רציניים שנוטים להחזיק משרה מכובדת ופיסת חיים משל עצמם כססו ציפורניים עד לעליית הסרטון. הוא נכנס לפלייליסט עוד לפני שהושמע בפעם הראשונה. ומהו השדרוג המוזיקלי שכולנו חיכינו לו? מטודו בום ל"הכול לטובה". היכונו ללהיט הקיץ הבא: הכול פיקס, חיים דבש, מה קורה איתך נשמה?
אני לא נכנסת לשאלה אם השיר טוב או לא. ממה ששמעתי הוא דווקא בסדר, פחות טוב מזהב, עדיף בהרבה מטודו כלום. זה בכלל לא העניין. העניין הוא שגם אם השניים היו מוציאים השבוע את "השפן הקטן" עם הפקה באולפני בון־בון הוא היה תופס. העניין הוא שלסטטיק ובן־אל נהיה בזמן האחרון, איך לומר את זה בשפה שלהם, קלללל. קל מדי. ואין דבר מדכא יצירתית לאמן יותר מאשר תעשייה ששבויה בידיים שלו.
אהוד בנאי היה זמר רחוב כושל בלונדון לפני שניפק למשינה את אחד השירים האהובים ביותר שלה – רכבת לילה לקהיר. שלמה ארצי אכל כמה קופות ריקות וכמעט ויתר על הקריירה לפני שהוציא את "גבר הולך לאיבוד". אלו רגעי החושך והכישלון, תחושת האפסות וסטירות הלחי שאתה חוטף בחיים, שמייצרים לבסוף את היצירות הגדולות ביותר.
סטטיק ובן־אל לא צמחו בוואקום. כמה שנרצה להאמין שהעידן שלנו מאפשר לאנונימיים להצליח יותר בקלות מאשר פעם, כי הרי יש רשתות חברתיות ותוכניות ריאליטי וכל סינדרלה מקריית־גת יכולה להפוך לנינט, האמת היא שלא כל אחד באמת יכול.
השבוע עלתה לבמת אקס פקטור נערה עיוורת בשם עדן טהרני. עוד לפני שפתחה את פיה בשירה היה לצופים כבר ברור – העיוורת עוברת. במקרה הספציפי הזה באמת היה לה קול יפה ונעים, אך לו הייתה עולה לבמה נערה רגילה עם אותו קול בדיוק, האם זה היה מספיק לה?
אני מכירה באופן אישי בחור, אחד המוכשרים ביותר שצצו בשנים האחרונות בתל־אביב, שסיפור ילדותו המשעמם לא הצליח להקנות לו כרטיס לתוכנית ריאליטי. היום הוא אחד המעבדים המוזיקליים המבוקשים ביותר בתעשייה, ואלו הכללים שהשליטו תוכניות הריאליטי: האנשים שנמצאים בפרונט הם אלו שמספרים סיפור, ומאחורי הקלעים, במחשכים, נמצאים המוכשרים באמת.
הבמה והמסך כבר מזמן אינם בית לכישרון. הם שייכים לנכים ולגידמים, למקרים הסוציאליים, למזילי הדמעות ושוברי הסטיגמות, שכל מה שהם צריכים הוא סיפור חיים ססגוני וקורע לב. משם אפשר להגיש לאייל שני גם כריך עם ממרח שוקולד פרה, והוא יהלל אותו כאילו קיבל עכשיו טעימה נדירה מלחם הפנים.
בעולם שבו הסיפור מחליף את הכישרון, כשהרייטינג מייצר את הטעם הלאומי, כשהפרמטר להצלחתו של ספר הוא מידת היח"צ שעושים לו העוקבים של המחבר בפייסבוק, כשבני הנוער לא שואלים את עצמם יותר "אני אוהב?", "אני מתחבר?", אנחנו מקבלים סצנה אמנותית מושטחת ומנוונת שהכול בה ידוע מראש.
אם הייתה בעולם טיפה יותר אירוניה, ואם היה לגלגלצ מעט יותר כבוד עצמי, הם היו צריכים לקחת את הלהיט של סטטיק ובן־אל ולשים אותו במדף צדדי כאחרון הסינגלים האנונימיים ולומר לצמד בנימוס: חברים, אנחנו לא בכיס שלכם. הנוער לא בכיס שלכם. שבו קצת באולפן, תרקו דם, תיזכרו איך זה להיות שקופים ונעלמים כמו אלפי הזמרים המתחילים שחולמים אתכם, וחזרו אלינו עם להיט חורף אמיתי, משהו שירצה לגרום לנו להעיף את הפוך מהחלון ולפצוח במחול ספונג'ה בשעת בוקר מוקדמת.
