זו הייתה סצנה שכאילו נלקחה מסדרת סרטי הסנדק. אני יושב על כיסא נמוך בלשכתו העצומה והמפוארת של עו"ד יעקב וינרוט, אי שם מעל לעננים במגדל תל-אביבי גבוה, כמו שגריר תורכי בשיחת נזיפה. וינרוט יושב בפנים חתומות, לצדו שניים משותפיו הבכירים. הוא מדבר אלי בשקט, ולראשונה בחיי המקצועיים כעיתונאי טרי אני חש ברגש ברור ומובחן – פחד.
זה היה בתחילת העשור. על הפרק עמד אחד התחקירים הגדולים והחשובים שפרסמתי במקור ראשון, שעסק במעללי הכנסייה היוונית אורתודוכסית בירושלים. בקליפת אגוז: הפטריארך אירינאוס הראשון ביקש להציל את הכנסייה מגירעונות כבדים, ומכר שני נכסים אסטרטגיים לחברות זרות המקושרות לעמותת עטרת כהנים. בכיר הכנסייה תיאופולוס השלישי זיהה את ההזדמנות, וקשר קשר עם גורמים ברשות הפלשתינית על מנת להדיחו באשמת שיתוף פעולה עם יהודים, ולרשת את מקומו. המהלך הושלם ולראשונה בתולדות הכנסייה העתיקה הודח פטריארך מכהן באמצע כהונה. הסינוד הקדוש מינה את תיאופולוס החתרן לפטריארך, אלא שהוא לא יכל לשמש כמורשה חתימה ללא הכרה של ממשלת ישראל. רה"מ דאז, אריאל שרון, סרב לחתום על ההכרה.
מי שנחלץ לעזרתו של תיאופולוס היה וינרוט, שהתמודד עם לחצים שהופעלו כלפיו אישית להשבת שכר טרחה בסך מיליוני דולרים בגין עסקה אחרת עם הכנסייה, בה שימש כמתווך. אותה עסקה התבררה כהונאת עוקץ מתוחכמת וההון שהשקיעה המדינה ירד לטמיון. וינרוט ביקש לסייע לתיאופולוס לקבל את ההכרה, תמורת התחייבותו של האחרון להחזיר לקופת המדינה חלק מההון האבוד. על כפות המאזניים עמדו שתי חלופות: בגידה במשתף פעולה עם ישראל, או כסף. הרבה מאד כסף.
שנחשפתי לסיפור ריצדו לי בתודעה פרשת הגבעונים בתנ"ך וזיכרון ההתנהלות השערורייתית של ממשלת ברק מול לוחמי צד"ל. העלילה הזו, שבקלות יכולה להפוך לסדרת דרמה מרתקת, סיפקה גם הצצה לעולמו של עורך הדין הבכיר. התפקיד של היהודי הוא לפרש את המציאות, אמר פעם וינרוט בראיון. והיכולת שלו להעניק פרשנות בלתי צפויה למערכת עובדות קשיחה שנראית על פניו חלוטה – הייתה וירטואוזית.
למדנות, יראת שמים ופילנתרופיה
בישראל אין הון ושלטון, נוהג היה וינרוט לומר, ההון הוא השלטון. ולמרות על הביקורת הנוקבת שלו על השחיתות הגואה כולם עברו אצלו: עזר ויצמן ואביגדור ליברמן, רפאל איתן ומאיר שטרית, פואד בן אליעזר ויעקב גנות, יצחק מוריץ וסאלח טריף, ועוד רשימה ארוכה ארוכה של בכירים. אפילו נאשמי המחתרת היהודית בשנות ה-80. כשאתה עוסק בכתבי האישום הכי רגישים בתחום ההון והשלטון, כשהלקוחות שלך הם הצמרת הכלכלית והפוליטית של המשק הישראלי, כשהכוחות הנגדיים הפועלים מולך שולטים במשאבים מסדר גודל אחר ממה שהאזרח הממוצע יכול לדמיין, כשהזירה שבה אתה משחק נמצאת במרחב ההתעניינות של ממשלות זרות, גופי ביון ומשפחות פשע – לא מספיק להיות גאון. אתה חייב להיות גם נדיב, ובעיקר אכזר.
היכולת הרטורית שלו בזירות הליטיגציה הייתה שם דבר. בחקירות הנגדיות הוא היה מפרק את עדי התביעה בסבלנות של מוכר שווארמה עם סכין חדה במיוחד. חורך את הגרסאות שלהם באש, כשהשופטים עומדים מולו מהופנטים ומרותקים.
הוא עצמו היה גם בצד השלטון וגם בצד ההון, והוא ידע לעשות כסף גדול. לא רק מהטייקונים אותם ליווה לחדרי החקירות ולאולמות הדיונים, אלא גם מעסקאות תיווך בינלאומיות עלומות. חלקן שהשתיקה יפה להן, חלקן שהשתיקה הכרחית להן, וחלקן שצריך להשתיק את מי שלא מבין שהשתיקה יפה להן. אחד הדברים שהדהימו אותי בסיפור התחקיר דלעיל הוא הקלות שבה הוא הצליח להניח את ידו על טיוטת התחקיר שלי, שהייתה שמורה על מחשב אחד בלבד, נעול בסיסמה, ושמור בתוך משרד מאובטח.
את התקשורת הוא תיעב. "אני אפילו לא מבקר אותה", הסביר פעם, "זה כמו לבקר את המוות. אתה יכול לבקר, אבל את המוות אי אפשר לנצח". כשהמראיין תהה על ההשוואה הסביר: "התקשורת חייבת לספק לציבור את הליטרה שלו. שום דבר לא השתנה בינינו לבין קדמונינו שיצאו לכיכר לראות את ההוצאה להורג".
את החריפות האנליטית הוא רכש בישיבות פוניבז' ומיר, בהן למד הרבה לפני עידן המחבלים והשונאים. מי שלא השתכר פעם מלמדנות בריסקאית מזוקקת, לא מכיר את החוויה האינטלקטואלית הממכרת המשותפת ללמדן, לשחמטאי ולמתמטיקאי. האייקיו שנשפך לו מהאוזניים סייע לא רק למציאת בקיעים מקרוסקופיים בדיני העונשין, הראיות וסדר הדין הפלילי בכתבי האישום בהם ייצג, אלא גם בהפיכתו לאיש סודם הקרוב והאינטימי של המנהיגים הבכירים. בתחקיר עובדה ששודר בשנה שעברה סיפר וינרוט על תפקידו הלא פורמלי במשכן הלחוץ והאינטנסיבי שברחוב בלפור. כשהשיח בבית היה מגיע לנקודת רתיחה ויוצא משליטה – נתניהו היה מרים טלפון ווינרוט היה מוזעק למקום.
איך היית מרגיע אותם? תהתה דיין. גם כאן וינרוט הפתיע כשהציע תשובה מתחום הלוגיקה במקום מתחום הפסיכולוגיה: הייתי מזקק את הבעיה, מדייק אותה, ממקד אותה, ובכך מקטין אותה ומחזיר אותה לפרופורציות נכונות – השיב הפרקליט למראיינת. הסנגור שהצהיר שהמקצוע מחייב אותו 'להפוך עצמו לאין' מול הלקוח ולהתבטל מולו באופן מוחלט כדי להבין אותו, קלט שיש אנשים שלא צריכים לגיטימציה לרגשות או וינטלציה נפשית בעקבות שיתוף ברגשות, אלא דווקא רציונליזציה ודילול שלהם.
הכוח האנליטי שלו פעל בכל הווקטורים. וינרוט ידע לנהל את הסיכונים של לקוחותיו ולהצילם מעונשי מאסר ממושכים. "לתת לשופטת להכריע בסוגיה הזו, להפקיר את הלקוח לשיקול הדעת שלה??", רעם בראיון ההוא, תוך שהוא רומז להתעקשות של שרה נתניהו לנהל משפט בתיק שבו ניתן להגיע להסדר שקט מאחורי הקלעים. אגב, הפעולה המשפטית האחרונה שלו הייתה התפטרות מייצוגה של הגב' נתניהו, בשל אותה סיבה בדיוק. וינרוט חשב שאסור לה לנהל משפט ושהיא צריכה לשלם כסף ולסגור את התיק בהסכמה.
הפרקליט שכל חייו ייצג עברייני צווארון לבן כבדים והלבין חטאיהם כצמר, חי בתודעה עצמית עמוקה של יהודי תלמיד חכם וירא שמים. בשיחות מסדרון ובראיונות שונים שהעניק בלטו בדבריו המרכזיות שהעניק לתורה כבסיס לקיום היהודי ("היא קודמת גם לוגית וגם כרונולוגית למדינת ישראל"), ומודעות נוקבת לסופיות הקיום האנושי. לא פעם הייתה שורה עליו רוחו המלנכולית של מחבר קהלת והוא היה מדבר על תכלית האדם בעולמו ועל המטען שיביא עימו לבית דין של מעלה. מחלתו, לצד פטירתם של אחיו ושל כלתו חני וינרוט, השפיעו עליו עמוקות.
במשך כל חייו למד ולימד תורה, גם תיאורטית וגם יישומית. עבודת הדוקטורט שלו הפכה לחוק של הכנסת "חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין)" – וכללה רשימה ארוכה של סנקציות קשות אותן יטילו דייני בית הדין הרבני על סרבני גט. החוק נחשב עד היום לכזה ששינה את מצבן של מסורבות הגט בבתי הדין.
בנוסף לקביעת העיתים לתורה הוא גם היה פילנתרופ נדיב, בתרומת כספים לנזקקים ובייצוג משפטי פרו-בונו. חלק ממפעלו נחשף דווקא כאשר הוא עצמו הועמד לדין פלילי בתחילת העשור. בינואר 2010 הגישה נגדו הפרקליטות כתב אישום בגין שוחד ועבירות נוספות בטענה שבינו לבין פקיד השומה של מחוז גוש דן התגבשה מערכת יחסים של תן וקח. הטענה הייתה שוינרוט גבה שכר טרחה סמלי מהפקיד, ובתמורה הלכה אישר הסדרי מס מקלים למדי ללקוחותיו הכבדים של וינרוט, וביניהם ארקדי גאידמק ומיכאל צ'רנוי. אגב, שכר הטרחה שקיבל מהם עמד על 30 מליון שקל.
וינרוט יצא לקרב חייו, שכר סוללת עורכי דין מקצוענים ("אין אדם רואה נגעי עצמו ורק טיפש מאמין שהוא יכול להגן על עצמו", הסביר אז מדוע הוא נזקק לעורכי דין), וסיים את הסאגה בזיכוי מהדהד מחמת הספק. וינרוט חשף את היקף ייצוג הפרו בונו שמשרדו מעניק, ואת התיקים הרבים בהם הוא גובה שכר טרחה מופחת והטיל ספק בטענת התביעה.
באחד הדיונים בתיק חשף את חווייתו כנאשם: "שוחד?! באותו רגע חרב עליי עולמי… בא לי לצרוח את כל הצרחות על המילה שוחד בבת אחת, כי אצלי לא חלפה המחשבה הזאת בחיים… אני שמעתי מנאנסות שהן רואות את עצמן מבחוץ כאובייקט. בחיים שלי לא הבנתי את זה. אני, האאוטסיידר המוחלט, הטוטאלי, שבחיים לא התקרב לרשות, שאף פעם לחתונה שלו לא הוזמן איזשהו סלב. לא שקשקתי שקשוקות ופתאום מאשימים אותי פה בשוחד. ואני מסתכל על העיניים של החוקר, ויש לי יכולת להסתכל על עיניים של חוקר אחרי 37 שנה, ואני רואה שהוא לא מאמין במה שהוא חוקר. לא, אני לא איש חזק, אני לא גיבור ישראל". פרשנים שקראו את התמלול לא ידעו אם מדובר בהצגה או באמת שהוא מאמין לעצמו. אבל מי שנכח באולם והקשיב לו השתכנע שהוא ראה בעצמו לא רק מרטיר שנעשה לו עוול, אלא אדם ששומר על ערכיו ועל תום ליבו גם בזירות בלתי אפשריות.
המושפעת העיקרית מלכתו היא משפחת נתניהו, שוינרוט היה הארכיטקט המרכזי שתכלל את מהלכי ההגנה המשפטיים עליה. פרקליטי צמרת באו והלכו, אבל הוא היה היחידי עליו ראש הממשלה סמך בעיניים עצומות. "שמעתי ממנו דברים שאצטרך לקחת איתי לקבר", אמר וינרוט לאילנה דיין, "אני חושב שבגלל זה דיבר איתי. הוא ידע שלא אספר עליהם לעולם לאף אחד וזה נשאר אצלי לעולם ועד". בראיון ההוא הוא אמר משהו חריג על הלקוח המפורסם ביותר שלו: "ביבי מעריץ ממון השקפת עולם. אני מכיר את החולשה לבעלי הון ולעישון סיגרים אצל ביבי. אם תשאלי את ביבי כמה עולה מסטיק או כמה עולה לחם – טווח הפספוס שלו נורא ואיום. הוא לא חי את העולם של המחירים".
פרשנים שונים חשבו שמדובר היה בפליטת פה בעקבות מחלתו של הפרקליט, אולם גורם המכיר אותו אומר שכל מהלכי השחמט אצלו היו מחושבים עד האחרון. הוא ביקש לצייר כנהנתן קטן בכדי לחלץ אותו מכתב אישום של פושע גדול. משפחת נתניהו איבדה הלילה את אחד מגלגלי ההצלה החשובים שלה, ותיאלץ להתפלל פעמיים: שהוא ישמש עליה מליץ יושר למעלה, ושהיא תמצא אסטרטג ברמתו למטה. עם ישראל איבד משפטן בכיר, תלמיד חכם, ובעיקר – איש מרתק ומהפנט. את ההישג הזה אף אחד לא יוכל לקחת לוינרוט – הוא לא שיעמם לרגע.
