כמעט שלא נותר ראש מפלגה אחד שלא ביקר את חבר הכנסת דוד ביטן על דבריו נגד הרמטכ"ל גדי איזנקוט. ביטן – שבתשובה לשאלה אמר כי להבנתו הרמטכ"ל אכן אחראי לאובדן ההרתעה בעזה, ספג ערימות של ביקורת מכל עבר. אבל בעצם, על מה כל הזעזוע?
גדי איזנקוט הוא רמטכ"ל שקול ואחראי. הוא מוערך, אפילו נערץ, בדיוק בשל כך. מי שמחשיב את הצבא בכלל, ואת הרמטכ"ל איזנקוט בפרט, לדרג מבצע בלבד – טועה. "זה לא נכון", אמרה השרה איילת שקד על דברי ביטן, והסבירה, "מכיוון שלא צהל מוביל את המדיניות. מי שמוביל את המדיניות זה ראש הממשלה, שר הביטחון והקבינט". המילה האחרונה היא כמובן שלהם – אבל מעטים הם שרי הביטחון שילכו בניגוד לעמדת מערכת הביטחון וצה"ל.
צה"ל מגיע לקבינט עם מדיניות ועם תכניות, ולרוב הן שמתוות את הדרך. וכשמדובר ברמטכ"ל איזנקוט – ביתר שאת. דווקא בשל היותו כה מוערך, לדעתו ולעמדתו יש משקל רב מאד. כך זה מתנהל כבר מתחילת המשברים בגבול עזה לפני יותר מחצי שנה; הרמטכ"ל איזנקוט הוא זה שהביא אל הקבינט, למשל, את מדיניותו להתמודדות עם עפיפוני התבערה כבר מהרגע הראשון, והיא התקבלה שם.
ובכלל, אף שר ביטחון לא ייצא למערכה בלי שהרמטכ"ל העומד בראש הצבא מסכים לכך. וכשמדברים על ראש הממשלה, כדאי להיזכר בחוויות האישיות שלו מהפעם האחרונה שבה החליט לפעול נגד עמדת ראשי השירותים, כשהתכוון לתקוף באיראן ונתקל בהתנגדות עזה ואקטיבית. מי שנכווה בטהרן, ייזהר בעזה.
הרמטכ"ל איזנקוט לא "אשם" במצב בעזה. צודקת השרה שקד – ראש הממשלה, שר הביטחון ושרי הקבינט הם שמחליטים מה תהיה המדיניות. אבל לעמדת הרמטכ"ל ומערכת הביטחון יש השפעה מכרעת – אז מאיזו סיבה עליהם להיות חסינים מביקורת?
השרים ליברמן וכחלון, וראשי המפלגות לפיד וגבאי, דאגו כולם להבהיר מיד שהדברים של ביטן פשוט לא לגיטימיים. אבל במקום שבו לצבא ולעמדותיו יש השפעה כל כך רבה – מסוכן אם הביקורת כלפיו תהיה אסורה. ביטן לא חרג באמירותיו מטווח הביקורת הסבירה. היא הייתה עניינית, כמעט מנומסת. אפשר לחלוק עליה, אפשר לדון על צדקתה – רצוי לעשות זאת. אבל הפיכתה ללא לגיטימית ולאסורה, היא מסוכנת.
