מלך אנגליה אדוארד השמיני התאהב בגרושה האמריקנית ווליס סימפסון. כמלך אנגליה, אדוארד היה גם ראש הכנסייה האנגליקנית, שחוקיה אסרו על נישואין כאלו. אדוארד נאלץ לבחור בין האישה לבין הכתר. הוא ויתר ב־1937 על כהונתו כמלך, עבר לגור בצרפת כאדם פרטי, ונשא שם לאישה את אהובתו. רבים מנתיניו לא אהבו את ההכרעה הזו. בעיניהם אדוארד ויתר לא רק על הכתר, אלא גם על אנגליה. "גברים רבים כל כך ויתרו על אהובותיהם למען מולדתנו במלחמה הגדולה", כתבו בני הזמן, "גם המלך היה יכול לוותר למען אנגליה".
האינסטינקט של בני זמננו הוא כמובן הפוך. בימינו הפכו ווליס ואדוארד לאייקון רומנטי, אות ניצחון לאהבה הסוחפת־כול. גם שיתוף הפעולה שלהם עם הנאצים לא פגע בתהילתם (כפי שהרציחות האכזריות של השודדים בוני וקלייד לא פגעו בתהילתם הרומנטית של שני הסוציופתים המאוהבים הללו). על הכול תכסה האהבה.
האם אכן האהבה גוברת על כל שיקול אחר? נישואי תערובת של ידוענים מעלים מדי פעם לכותרות את השאלה הזו. אך שאלת נישואי התערובת אצלנו מורכבת הרבה יותר מהדילמה של אדוארד. הוויכוחים על נישואי תערובת הם בדרך כלל דו־שיח של חירשים. יהודי דתי או מסורתי מקבל כאב בטן מהמחשבה על נישואי תערובת, בעוד הפרוגרסיבי הנאור רואה בעצם הכינוי "נישואי תערובת" גזענות מתועבת, ולא מצליח להבין מה העניין בכלל.
בצומת הקריטי הזה נפגשות שתי דרכי חשיבה שונות בתכלית. בספרי "מכים שורשים" קראתי להן: זהות מול בחרנות. השמרן חי מתוך מודעות עמוקה למעגלי זהות מושרשים, שעונים על השאלה "מי אני", חלקם מוּלדים וכולם מוצקים כסלע: אני יהודי, ישראלי, גבר, נשוי לאשתי, אב לילדיי. הפרוגרסיבי רואה בכל אלו תשובה לשאלה אחרת לגמרי: לא "מי אני" אלא "איך בחרתי לחיות". גבריות, למשל, אינה בעיניו זהות מולדת ומוחלטת, אלא סגנון חיים, חלק מרצף גמיש ונזיל.
לעיתים היהודי הפרוגרסיבי מתייחס באופן דומה גם ליהדותו. הוא אינו יהודי כשם עצם, a Jew, אלא יהודי כשם תואר, Jewish. זהו סגנון חיים יותר מאשר זהות יצוקה. הוא יהודי לא כמו שהחתול במגפיים הוא חתול, אלא כמו שהחתול במגפיים הוא במגפיים. עיתונאית יהודית־אמריקנית סיפרה לצביקה קליין שלנו שהיא שואלת מרואיינים חשובים שלה "שאלה יהודית": איזה בייגל הם הכי אוהבים. כששאל מכון PEW את יהודי ארה"ב מהי יהדות בעיניהם, 42 אחוזים השיבו שיהדות היא חוש הומור טוב. צחוקים איתכם.
התפיסות לגבי משפחה מפגינות פער דומה. השמרן רואה במשפחה גרעין זהות מוצק, שורש של שייכות. הגישה הפרוגרסיבית העכשווית, לעומתו, רואה בחיי המשפחה מארג רופף של הסדרים, שנועדו לספק את האינטרסים הרגשיים של כל הצדדים. השמרן אינו רואה בנישואיו בחירה שהוא בוחר מחדש בכל יום, אלא חלק ממי שהוא. פירוק משפחה אינו שדרוג של עולם רגשי בינוני, אלא חורבן של זהות עמוקה. לעיתים החורבן הזה נחוץ ובלתי נמנע, אך הוא תמיד כואב והרסני.
שני המילונים השונים הללו, מילון הזהות ומילון הבחרנות, מסבירים את היחס השונה לנישואי תערובת. בעיני המסורת היהודית, גם "יהודי" וגם "נשוי" הם מגדירי זהות עמוקים, הקובעים מי אני. "יהודי" ו"נשוי לגויה" הם רכיבי זהות שאינם מתיישבים זה עם זה. כמו למלא סולר במנוע בנזין. אין כאן גזענות, שהרי יש יהודים בני כל הגזעים, ובכלל – כל גוי מוזמן להצטרף אלינו ולהתגייר, אם זה רצונו. אך כל עוד לא עשה כן, הוא אינו יהודי. הוא יכול להיות איש חיובי וטוב, והידוענים שעליהם מדובר הם מן הסתם כאלו; זה בכלל לא העניין.
הנאור בן ימינו מתייחס הן ליהדותו והן למשפחתו באופן שונה לגמרי. הוא אוהב את זו ואת זו, אך הוא אינו חי בעולם של עוגני זהות יצוקים בסלע. הוא בוחר בסגנון חיים יהודי, ובוחר במערכות יחסים עם בני משפחתו ואהוביו. העולמות הללו נזילים וגמישים, מסתחררים במגוון משמעויות אינסופי. הערבובים אינם נראים בעיניו מאיימים, אלא להפך: הזמנה להרפתקה מסעירה.
השמרן מביט בקרנבל הזהויות הזה ביגון. הוא מאמין שיהדות שאינה זהות מוצקה ומוגדרת עתידה בהכרח להתמוסס לקריקטורה של עצמה, ליהדות כבדיחות וודי אלן וליהדות כפולקלור קולינרי. הוא יודע שלא יוכל לשכנע את רעהו הנאור, שהוא אוהב ומעריך. עולמות החשיבה והאמונה שלהם כבר רחוקים מדי. הוא משתדל לפחות להזכיר לעצמו ולילדיו, לנוכח המתקפה התרבותית שאופפת אותנו, שהשאלות החשובות באמת הן מאין באת ולאן אתה הולך, מה הזהות המושרשת שלך, ולא מה הבייגל.
