"ישראל תפעל בעוצמה רבה", הבטיח ראש הממשלה בנימין נתניהו ביום שלישי. "אנחנו חייבים להנחית מכה קשה על חמאס", העריך שר הביטחון אביגדור ליברמן באותו יום ממש והיו שרי קבינט שדיברו על החזרת החיסולים הממוקדים ברצועה, לצאת למערכה באין ברירה ועוד ועוד, בתגובה לירי הטילים. הקבינט התכנס כל הלילה, יום חמישי הגיע ושוב החרפת הצעדים של חמאס מול ישראל נענתה בהשמדת תשתיות ובהמתנה. המתנה לצעדים הבאים של ארגון הטרור שיגדירו את מדיניות התגובה של המדינה החזקה שמולו.
בשבעת החודשים האחרונים הדרג המדיני – ראש הממשלה והשרים – עשו הכול כדי להימנע מתגובה כואבת לסדר היום החדש שיצר חמאס בגדר. הפרחת בלוני תבערה נענתה בשקט, פריצת הגדר נענתה בשקט, פגיעה במוצבי צה"ל נענתה בשקט. קצת ירי ממוקד על בניינים ריקים, סגירת מעבר, פתיחת מעבר וזהו. שום ניסיון ליצור הרתעה לא נרשם בחודשים האחרונים בחזית החדשה-ישנה בדרום.
השאלה היא למה. למה ישראל נרתעת מתגובה חריפה להשתוללות של חמאס? למה היא מחכה? את התשובה ניתן למצוא בדברי שר הביטחון ביום שלישי האחרון: "כששואלים אותי מה השתנה, מה קרה פתאום, למה דווקא עכשיו, תמיד יש איזשהו רגע שבו אתה חייב לקבל החלטה. מבחינתי הרגע הזה הוא מה שקרה ביום שישי האחרון. אחרי שאפשרנו לאנשי האו"ם להכניס ארבע מכליות דלק בבוקר, בערב קיבלנו פרץ של אלימות". רגע השינוי של ליברמן מתייחס לפרץ אלימות אחרי הכנסת דלקים לרצועה, אך בפועל ככל הנראה שהיה זה בנט שקעקע את תחושת חוסר האמון של תושבי הדרום במערכת הביטחון והעומד בראשה ואילץ אותו לשנות את הרטוריקה.
בחודשים האחרונים דיבר ליברמן וכך גם נתניהו על הניסיונות הישראליים להסדרה בעזה, שיתוף מדינות העולם בייצור פתרון למשבר ההומניטרי ברצועה ועל רצון אמיתי להימנע מהדרדרות למערכה. השרים מבינים וכך גם הדרג הצבאי שפתרון סופי למיגור הטרור בעזה אין בידי ישראל ועל כן אין למה להיכנס למערכה ללא יעדים. נתניהו דיבר על הזמן הנדרש להשגת פתרון בעזה שיוביל למצב הומניטרי טוב יותר ואולי להפחתת הטרור, אך כשהוא מדבר רציונלית, חמאס לא זונחים את מטרת קיומם בעולם: השמדת ישראל. ארגון טרור.
בנט הציף לכאורה למעלה את פתרון הביניים – לא מערכה, לא פתרון, אבל כן תגובות משמעותיות, הרחקת המחבלים מהגדר והשבת השקט לעוטף. בקבינט התיישרו עם קו אחר של תגובות לא מידתיות אלא הרבה פחות מכך ושימרו את כוחו של החמאס בקביעת שדר היום בדרום למשך תקופה ארוכה. ארוכה מדי.
בינתיים, התייצבו מפלגות המרכז והשמאל ימינה מנתניהו והשותפות הקואליציוניות שלו, ודרשו את חידוש ההרתעה עד כדי הבכת הממשלה הכי ימנית שהייתה כאן. בנט דחף את ליברמן לפינה באופן עקבי עד שלפני שבועיים שר הביטחון החל לשנות את הרטוריקה שלו מתגובות עלומות שם למתקפה חזיתית חזרה וכן הפסיק לדבר על הסדרה בכל מחיר. הפוליטיקה והפוליטיקאים ואימת הבחירות המתקרבות אולי יזיזו את המדיניות הממשלתית.
עדות לכך ניתן היה לשמוע הבוקר כאשר מדיון הקבינט הלילי החלו לטפטף מסרים של תגובות חריפות יותר לטרור. איפה למען השם היו ה"תגובות החריפות" עד כה?! למה חיכו?! סליחה על הציניות, אבל ברור לכולם שלא מדובר באמת בתגובה לשני הטילים שנורו כאן השבוע בלי לגרום לאבדות בנפש, כפי שחמאס תכננו שיקרה. ח"כ יואב קיש אף הודה לאם האמיצה שנתנה לקבינט "מרחב לקבלת החלטות" כשהצילה את ילדיה בכך שהכניסה אותם למקלט.
גם הטילים הללו היו יכולים להסתיים בקול ענות חלושה של הקבינט. הרי גם דברים גרועים מכך כבר קרו פה בחודשים האחרונים באין מפריע. הקבינט מחריף את הטון (ובינתיים עדיין לא את המעשים) כי הוא מורכב משרים, אנשים פוליטיים, שמתחילים להיות מותקפים גם על ידי הבייס שלהם. האופוזיציה חוגגת על זה כבר חודשים זה ברור, אבל עכשיו גם בימין מתקשים להשתכנע מול המדיניות הרופסת של ישראל. ולא, לא מדובר על מערכה צבאית לכיבוש הרצועה, אלא על תגובה מרתיעה, שמסדרת מחדש את החזק מול החלש שם בעזה ובכלל.
כשאנשיו של ראש הממשלה ויושב ראש הבית היהודי בנט מצייצים ללא הרף ברשתות החברתיות על אזלת היד שמתגלה פעם אחר פעם. השרים ונתניהו מבינים שבסופו של דבר זה יגבה מהם מחיר בבחירות המתקרבות. חמאס לא יכול לזקוף לזכותו את ההתעוררות הביטחונית של שרי הימין בימים האחרונים, לצערם הרב כמובן, אלא פשוט לסדר היום הפוליטי-פנימי בישראל.
נתניהו ניסה ליצור סדר יום כזה בעזה שלחץ של תושבי הרצועה יוביל את חמאס להסדרה. אך הגיע הזמן לשחרר את התאוריה שגורסת כי לחץ אזרחי יניע את ארגוני הטרור מלזנוח את סיבת קיומם – רצח ישראלים וחיסול ישראל, ולהבין שטרור מנצחים עם הרתעה, ואת ההתנתקות היינו אמורים לבצע כדי להתנתק מאחריות לגורלם של שניים וחצי מיליון עזתים. אנחנו נחסל את הטרור, המדינות השותפות יצילו את עזה מעצמה ודי.
