מקובל להניח שהבחירות המקומיות, שיתקיימו בעוד פחות משבועיים, אינן מעניינות את רוב הציבור. זו הנחה שמתבססת קודם כול על אחוז ההצבעה הנמוך – 51% בבחירות הקודמות – אבל גם על חוסר העניין שמפגין חלק ניכר מהציבור הישראלי בבחירות הללו.
אלא שכל מי שיצלול מעט לפילוח הנתונים, ובמקביל יצא קצת מהמרכז אל הפריפריה, יפנים מהר מאוד עד כמה ההנחה שהציבור אדיש לבחירות מאפיינת רק חלק מהחברה הישראלית, החלק המוכר והמסוקר יותר. כשמתרחקים מעט מתל־אביב ובנותיה מגלים שבערים רבות הבחירות המקומיות הן המרענן הרשמי בתקופה הזאת, ומעסיקות את התושבים הרבה יותר מהבחירות הארציות.
נתחיל במספרים. בשנת 2013 התקיימו גם בחירות לכנסת וגם בחירות לרשויות. על פי נתונים שפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה בסוף אותה שנה, ב־88% מהרשויות המקומיות הפריפריאליות היה שיעור המצביעים בבחירות המקומיות גבוה מ־60%. לעומת זאת, ב־56% מהרשויות הממוקמות במרכז הארץ היו שיעורי ההשתתפות נמוכים מ־60%. מהשוואת ההצבעה לכנסת להצבעה לרשויות עלה שמתוך 20 הרשויות היהודיות שבהן נרשמו שיעורי השתתפות גבוהים יותר בבחירות המקומיות לעומת הבחירות לכנסת, רובן היו פריפריאליות.
כך למשל, במצפה־רמון הצביעו 74% בבחירות המקומיות לעומת 59% לכנסת; בשדרות הצביעו לרשות 69% לעומת 56% לכנסת; בשלומי 76% למועצה מול 65% לכנסת; בחצור 76% לעומת 66%, ובנתיבות 83% מול 73%. גם בבית־שאן, קריית־שמונה, אופקים, דימונה וקריית־מלאכי, אחוזי ההצבעה לרשות היו גבוהים מאחוזי ההצבעה לכנסת.
אבל אלו לא רק הנתונים, אלא גם העניין והדרמה. יום למחרת הבחירות המוניציפליות של 2013 כותרות העיתונים בישרו ש"מה שהיה הוא שיהיה", כשהכוונה הייתה בעיקר לשלוש הערים הגדולות ולמרבית ערי גוש דן. אבל בדרום דווקא הייתה דרמה גדולה. בדימונה, במצפה־רמון, בשדרות ובאשקלון הודחו ראשי ערים מכהנים. באופקים ובקריית־מלאכי נבחרו ראשי ערים חדשים. שתי הרשויות היחידות כמעט ששמרו על יציבות בדרום היו באר־שבע ונתיבות.
כמי שחווה שמונה מערכות בחירות לכנסת וחמש מערכות בחירות מקומיות בעיירה דרומית, אני יכול להעיד שהבחירות העירוניות אכן חשובות לתושבים ומעניינות אותם יותר מהבחירות לכנסת. בבחירות המקומיות שהתקיימו בירוחם בשנת 2014 עמד אחוז ההצבעה על 69%, כמעט עשרים אחוזים יותר לעומת שיעור ההצבעה הארצי בבחירות המקומיות. ההבדל מתבטא לא רק בדפוסי ההצבעה, אלא גם בכמות שלטי הבחירות ברחובות ובמספר הפעילים.
בוחרים חופשיים
הסיבה המרכזית להבדל בדפוס ההצבעה וברמת העניין היא חוסר האמון שחשים תושבי עיירות הפריפריה כלפי מוסדות המדינה, לעומת התקוות הגדולות שהם תולים בשלטון המקומי. רבים מתושבי הפריפריה שבעי הבטחות של פוליטיקאים שיורדים לפגוש אותם שבועיים לפני הבחירות. הם אינם מאמינים בשינוי משמעותי שיבוא 'מלמעלה'. לעומת זאת, כשמדובר בשלטון המקומי, הם מרגישים שביכולתם להשפיע רבות על עתידם האישי והמשפחתי. הרשות המקומית מספקת עשרות מקומות עבודה לתושבים, ובניגוד לחברי הכנסת והשרים, אנשיה זמינים ונגישים גם לאחר הבחירות.
בניגוד לשרים ולחברי הכנסת, המועמדים המקומיים הם לא דמויות מהטלוויזיה ומהעיתון. מדובר באנשים שהתושבים מכירים מהסופרמרקט ומאסיפות ההורים בבית הספר. מוטי אביצרור, ראש מועצת ירוחם לשעבר, המחיש לי פעם את ההבדל בין מעמדה של מועצת ירוחם למעמדה של עיריית תל־אביב: "אם יש סכנה לעתידו של מפעל בירוחם", אמר, "מיד יבואו להפגין לי מול המשרד. לעומת זאת, אם יסגרו מפעל הייטק בקריית עתידים בתל־אביב, אף אחד לא יפגין מול הלשכה של חולדאי".
ביישוב השוכן באזור מרוחק ממרכזי הכוח וההון, ושיש בו גם דינמיקה של היכרות ושיח ישיר עם מנהיגים מקומיים, התושבים מפנים כל בעיה להנהגה הנגישה והמוכרת ולא לחברי הכנסת שרובם המוחלט מתגוררים במרכז הארץ. לכן הבחירות המוניציפליות בפריפריה הן קרנבל לעומת הבחירות הארציות. ההבדל הזה מסביר גם את חוסר היציבות השלטונית שמאפיין יותר את העיירות בפריפריה מאשר את ערי המרכז. כגודל הציפיות של תושבי הפריפריה מראשי הרשויות, כך גודל האכזבות והתסכול, וכשיש תסכול הדרך למהפך פוליטי קצרה יותר.
הפער בין הארצי למקומי, במיוחד בפריפריה, מסביר תופעה נוספת. כמעט 38 אחוזים מתושבי באר־שבע בחרו ליכוד בבחירות האחרונות לכנסת, 15% יותר מהתמיכה הארצית שקיבל הליכוד. מפלגת העבודה, לעומת זאת, קיבלה בבאר־שבע 12 אחוזי תמיכה בלבד. זה לא הפריע לתושבי העיר להעניק לרוביק דנילוביץ, איש מפלגת העבודה, 92 אחוזים מקולותיהם בבחירות המקומיות. בירוחם קיבלה הליכוד בבחירות האחרונות לכנסת שליש מקולות התושבים, ומפלגת העבודה רק שמונה אחוזים. חצי שנה קודם לכן נבחר מיכאל ביטון, אז איש מפלגת העבודה, ברוב של 70 אחוזים מהקולות, כשהוא גובר על מועמד הליכוד. ניצחונותיהם של דנילוביץ וביטון הוכיחו שאין קשר בין הפוליטיקה הארצית למקומית, ושראש עיר הנתמך בידי מפלגת העבודה יכול להיבחר בקלות גם ביישוב שרוב תושביו ימניים. התושבים בוחנים את תפקודו ואת הישגיו של ראש העיר ביישוב, ולא את השתייכותו הפוליטית ודעותיו המדיניות.
הטענה שמפלגת שלטון מסייעת לראש עיר ממפלגתה יותר מאשר לראש עיר ממפלגה אחרת, היא לא רק טענה שמדיפה ריח של שחיתות מוסרית, אלא גם אינה עומדת במבחן המציאות. בני אדם מעדיפים להיות חלק מהצלחות, וגם שרי ממשלה וחברי כנסת אוהבים לשתף פעולה עם ראשי ערים מצליחים ולגזור איתם סרטים. לראש מועצה כושל לא יועיל שמפלגתו נמצאת בשלטון, ויוכיח זאת ברוך אלמקייס, חבר מפלגת העבודה שהודח מתפקידו כראש מועצת ירוחם על ידי איש מפלגתו אופיר פינס, שכיהן אז כשר הפנים.
לכן, יש גם משהו פתטי בחיבוק הדוב שמעניקים חלק משרי הממשלה למועמדים חסרי ניסיון וסיכוי שמתמודדים לרשויות מטעם מפלגתם. אם למועמד אין כישורים הולמים ורקורד של עשייה ציבורית, התמיכה השלטונית לא תהפוך אותו לראש עיר מוצלח. התושבים כבר הבינו את זה מזמן. הפוליטיקאים כנראה עדיין לא.
