מינוי 24 הדיינים החדשים ביום שני השבוע אמור היה לשים קץ לאנומליה בבתי הדין הרבניים. במשך תקופה ארוכה נאלצה המערכת לתפקד בגירעון של רבע ממצבת כוח האדם (!) המתוקנן, מה שגרר הימשכות הליכים ועומסים בלתי נסבלים. כמו בכיסאות מוזיקליים, מינויים חדשים כרוכים בתזוזות רבות בשיבוצים הקיימים. אחת הבעיות הגדולות של הדיינים היא שמעט מדי מהם אידיאליסטים השמחים לשרת את העם שבשדות. הרוב מעדיפים את הקרבה לרחוב הקבלן בירושלים או לאוזני "מרנים" בבני־ברק. ביום ראשון בערב קיבלו המאושרים טלפון מלשכת נשיא בית הדין הגדול הנכנס הרב לאו. דיינים רגילים הפכו לאבות בית דין, דיינים בפריפריה קודמו לירושלים או לתל־אביב.
בראשון בלילה, רגע לפני שהמהלך הושלם, התברר שאריה דרעי – המחזיק בסמכויות השר לענייני דת עקב מחלתו של השר אזולאי – איננו מוכן לחתום על השינויים ומקפיא הכול. דרעי לא היה מרוצה ממספר הקידומים שהוקצו לש"ס והחליט לתקוע את כל המהלך. מנהל בתי הדין הרב דוד מלכה – איש אמונו של דרעי שמונה בידי הרב יצחק יוסף – מצא עצמו בין הפטיש לסדן. מה יעשה עם 24 דיינים כשאין לו אפשרות לשבץ אותם במקום שבו הם אמורים לשרת? הפתרון הזמני שהגה היה לשלוח אותם שרירותית לצפות בהרכבים שונים כדי ללמוד את העבודה.
הרעיון שלפיו המקושרים והוותיקים 'זוכים' לקידום לערים הגדולות הפך את בתי הדין בירושלים ובתל־אביב לסוג של 'בית לורדים' או 'פלוגה מסייעת'. הפז"מניקים שמגיעים לשם הם אמנם בעלי ניסיון, אך סובלים ממוטיבציה נמוכה, מעייפות, מקיבעון מנטלי ומיהירות המתבטאת בחוסר קבלת מרות של בית הדין הגדול. הבעיה היא שהערכאות הללו הן פני המערכת, ובפועל הן תורמות תרומה שלילית לדימוי שלה. הרב לאו אמנם התבטא פעם בדבר הצורך לרענן אותן בדיינים צעירים, אך בפועל העביר לירושלים שישה פז"מניקים חרדים אשכנזים. יו"ר ש"ס מצידו חושב בעיקר פוליטיקה. הלחצים שהוא סופג ממשפחות האצולה בצמרת הש"סית חזקים יותר משוועת הציבור לשיפור השירות.
