אני כותבת השבוע כי שכחנו מהר מדי. כי קול דמיהם של קים לבנגורד־יחזקאל וזיו חג'בי זועקים עדיין מהאדמה. גם דמו של ארי פולד ז"ל טרם יבש. עברנו לסדר היום, לפתיחת כנס החורף, לתקלות ברכבת החדשה ולחתונה של לוסי אהריש.
רק בשבוע שעבר זעזע הרצח הנורא הזה מדינה שלמה. האם הצעירה עם העיניים התכולות, שהותירה תינוק בן שנה וחצי, והאבא הצעיר שהניחה שלושה יתומים קטנים. אלמנה אחת, ואלמן אחד שמדבר אל אשתו מעל הקבר הטרי.
"יש אירועי טרור משני תודעה ומעצבי מציאות", כתב העיתונאי שי גולדן על הכפיתה וההוצאה להורג של קים, אבל האמת היא שדבר לא השתנה. הרוצח עדיין מסתובב חופשי, ביתו עדיין עומד. אנחנו שבויים בריטואל שחוזר על עצמו, יודעים בדיוק מה יקרה. בחורינו המצוינים יצליחו לתפוס את הרוצח. אם יתפסו אותו חי, הוא יחייך את החיוך השטני הרגיל שלהם, יסמן 'וי' למצלמות ויענה את משפחות הנרצחים שיבואו לבית המשפט. לאחר מכן הוא ייכנס לקייטנת הכלא של האסירים הביטחוניים בישראל, ויקבל בכל חודש צ'ק שמן מיו"ר הרשות.
השבוע עצרו כוחות הביטחון את אחיו של המחבל מברקן בחשד שניסה להעלים ראיות, אבל המשפחה העידה ש"הצבא מסר לנו שאמג'ד (האח) לא קשור לביצוע הפיגוע ולכן הקומה שבה הוא גר בבית לא תיהרס". במילים אחרות, גורנישט. מערכת הביטחון ויתרה מראש על הרס הבית, סירוס עצמי, חוסר רצון לנצח או להרתיע, משפטיזציה הורגת ופחד משתק, לא ברור ממה. בעוד שבועות או חודשים אולי יהרסו קומה או יאטמו חדר. כל ההיגיון בהרס בתי מחבלים הוא הרתעה, ומה שווה הרתעה מסורסת ודחויה, שעומדת למבחן הפלפולים של בג"ץ?
במקרה של עדיאל קולמן ז"ל, מערכת הביטחון אפילו לא אתגרה את משכן הצדק וקבעה כי בית המחבל לא ייהרס לאור ראיות המשפחה שהוא "לקה בנפשו". לא עזרו תחינותיה של משפחת קולמן וההוכחות שהביאה בעשר אצבעותיה על שירי ההלל שכתב המחבל לטרור ועל חגיגות המשפחה את מותו כשאהיד.
משפחות ששכלו את יקיריהן מתחננות למערכת הביטחון שלהן, זו שאמורה הייתה לשמור ולתת ביטחון, שלפחות תהרוס את בית המחבל. לא למענן, למען אחרים, שלא יכנסו עוד משפחות למעגל השכול. המערכת האטומה של המשפטנים המתוחכמים אפילו לא פוזלת לכיוונם. עכשיו, אחרי קמפיין ממושך של המשפחה, החליטה מערכת הביטחון לבחון מחדש את ההחלטה. בצה"ל מודים שלא עשו את העבודה המוטלת עליהם מלכתחילה: "לאחרונה התקבלו פניות מטעם משפחת קולמן", הודיע דובר צה"ל, והבחינה הנוספת היא לאור "חומרים שצורפו אליהן".
מישהו שם לא ממש רוצה להרתיע. אין רצון להתמודד עם בג"ץ, עם ארגוני השמאל המסנגרים על משפחות הרוצחים, עם הליכים משפטיים ממושכים. עדיף לנסות את 'שיטת מצליח' ולהאמין למשפחת הרוצח שהוא לקה בנפשו. במקרה של משפחת קולמן שיטת מצליח לא עבדה. בינתיים.
התרגלנו לטפטוף הדמים
הבעיה היא שאנחנו מנסים להתמודד עם טרור לאומני־דתי ברברי בכלים מערביים מנומסים. פלפולים וחוסר יצירתיות משווע, כאילו לא מתמודדים פה עם אויב, עם מי ששולל את הריבונות שלנו, כאילו שההססנות הזאת לא עולה לנו בטובים ביותר. יעדיפו לשפוך פה עוד כסף על אונר"א כדי לקבל שקט עכשיו מאשר לנקוט מדיניות אפס סובלנות למיידי אבנים שעשויה להוביל לשקט אחר־כך.
הנה דוגמה עדכנית: לאחרונה הורה בג"ץ להגדיל את שטח המחיה של אסירים בבתי הסוהר בישראל. מכיוון שאין אפשרות לבנות עוד מתקני כליאה בפרק זמן כה קצר, המדינה נאלצת לשחרר כ־ 1,000 אסירים. בשב"ס העריכו כי 300 מהמשוחררים הם מחבלים. דין אחד לעבריין רכוש ולמחבל. חוק הוא חוק וצדק הוא צדק ולעזאזל ההבנה שאנחנו נמצאים פה בסכסוך לאומי עקוב מדם שמצריך התמודדות אחרת של המערכת. המזל הגדול הוא שח"כ יואב קיש והשר גלעד ארדן הצליחו להחריג את המחבלים מאותו קיזוז מנהלי אחיד ואטום, ולדאוג שהם לא ישוחררו. בינתיים.
הספין התורן טמון בהצעת החוק 'עונש מוות למחבלים'. אני, אגב, בעד. כל מחבל הוא בן מוות. אבל החוק הרי לא יחוקק, וגם אם כן, גורלו של מחבל יהיה נתון עדיין בידי אותם גורמים משפטיים וכמובן בידי השופטים. בית של מחבל לא מצליחים להרוס היום, אז עונש מוות יצליחו? הרשו לי לפקפק.
העניין הוא שקצת התרגלנו לטפטוף הדמים הזה. ראש הממשלה ושר הביטחון מחבקים את המשפחות ומודיעים קבל עם וטוויטר שנגיע לכל רוצח ונביא אותו לדין, אבל הציבור יודע בדיוק מה מסתתר מאחורי המילים החלולות האלה. מסכת משפטית של חוסר צדק, חוסר היגיון וחוסר הרתעה. מדינה חפצת חיים צריכה להבין שעם טרור לאומני דתי צריך להתמודד אחרת. איך אחרת? שבו ותחשבו. תושיבו את טובי המוחות הביטחוניים, המשפטיים, אנשי השטח וחוקרי מזרח־תיכון, ובתחבולות עשו לנו מלחמות. אנחנו לא נלחמים נגד שווייצרים.
בין רהט לראשון־לציון
ובתוך כך, התבטאות שמשקפת הרבה מהמנטליות החולה שלנו, מצידו של מפכ"ל המשטרה אלשיך. בוועדה לביקורת המדינה השבוע, בדיון שעסק בפשיעה במגזר הערבי, אמר: "אם מישהו יורה בראשון־לציון כנראה נתייחס אליו כעבריין, אבל מצד שני לא נרצה להכניס לכלא כל אדם שיורה בחתונה ערבית". הוא חתם את דבריו במשפט המדהים הבא: "יש הבדלים בנורמות הציות לחוק בין אוכלוסיות שונות". עיניכם הקוראות. אין חוק ואין מחוקק, הכול תלוי באיזו תרבות נולדת. יש כאלה שמותר להם ויש כאלה שאסור להם.
במקום לעשות מהפכה במשטרה, להפוך את השולחן ולהנהיג דין ירי בחתונה ברהט כדין ירי בראשון־לציון, מחליט המפכ"ל לתת לנו ניתוח סוציולוגי. כמה תקוות תלינו באותו מפכ"ל שהגיע מאחד הארגונים הקשוחים שלנו, כמה אכזבה.
המשטרה בראשות אלשיך וארדן עשתה מאמצים עילאיים להוריד את רמת הפשיעה בחברה הערבית. אלשיך תיעדף את זה כמו שצריך, אבל הכול בשוליים. 'השועל' מהשב"כ לא ידע להנהיג סדר יום מהפכני לאחת התופעות החמורות בישראל – הפשיעה במגזר הערבי. כאילו שגם לו צריך להסביר שנשק שיורה באוויר בחתונה ברהט היום, ירצח מנהל בית ספר ערבי מחר, ומחרתיים הוא כבר בראשל"צ.
ההתבטאות של אלשיך מסוכנת. ההפרדה התרבותית הזאת בין יהודים לערבים, שהיא מאוד גזענית, היא מדרון חלקלק ואסור לתת לה בדל של לגיטימציה. לתשומת לב המפכ"ל הבא. 
