תקרית ה"את משעממת אותנו" השבוע בקריית־שמונה הייתה אמורה להיות מתנה גדולה לשמאל הישראלי. אם נדלג מעל הניסיונות של אנשי לשכת ראש הממשלה לגמד את האירוע, להסביר מה בדיוק אירע שם ולתלות את דברי נתניהו לאורנה פרץ באבלו הכבד על חברו הטוב יעקב וינרוט ז"ל, השורה התחתונה היא טעות של ראש הממשלה, שקרתה בזמן הלא נכון, במקום הלא נכון ומול אישה שקשה מאוד לייחס לה טינה מוקדמת לימין בכלל ולליכוד ולנתניהו בפרט.
דווקא היותו אשף תקשורת ואחד הפוליטיקאים המנוסים בחצי הכדור המערבי, ובהתחשב בהתנהלות מול ה"בייס" שלו שכמעט חפה מטעויות בשנים האחרונות, המשפט שנאמר בטקס חנוכת מוקד רפואה חדש בעיר הצפונית הזדקר מיד כ"פאול" נדיר של מנהיג הימין הישראלי, כזה שבאופן אוטומטי הופך לנכס לשמאל בישראל, שמבוסס בחוסר מנהיגות כרוני ובמציאות פוליטית שטופחת על פניו שוב ושוב.
מה עשה השמאל עם המתנה הזו? כרגיל, הצליח לזרוק אותה מהחלון בלי לפתוח את נייר העטיפה. אבי גבאי יכול להצטלם באופן ספונטני־עאלק כשהוא משוחח עם אורנה פרץ כמה שירצה, אבל האמת של המחנה שלו – בחלק הרדיקלי ולכן המחודד יותר שלו – צפה בקרב השמאל הלא מתוסרט ומתוזמר, אצל מייצגיו ברשתות החברתיות שכותבים מנהמת לבם בלי שמעל ראשם יעמוד אסטרטג בחירות שמורט את שערותיו בייאוש.
הנה מקבץ של כמה התבטאויות אנשי שמאל ביממה שאחרי האירוע. כתב תרבות בחברת החדשות: "תכלס ביבי היה יכול לרדת מהבמה ולירוק לפרץ בפרצוף ואז להורות לחיל האוויר להפציץ לה את הבית, ועדיין בבחירות הבאות היא תצביע לו". בהמשך הציוץ הרחיב הכתב את אבחנתו גם לשאר תושבי הפריפריה, ש"כמה שממשלת ימין תצחק להם בפנים ותעביר את התקציבים שלהם להתנחלויות, שוב ושוב, ככה הם יחזרו לנשק את היד שסטרה להם". כלומר, הפריפריה היא גוש של בבונים חסרי מחשבה שמצביעים ימין ולא משנה מה יקרה, וכמובן גם מנשקים את היד למנהיגם כי זה מה שעושים בעדה שלהם.
הלאה. איש אקדמיה הגיב לדבריה של פרץ בריאיון רדיו שבו התנערה מניסיונות שיוך שלה לשמאל ולקרן החדשה: "יש בטח איזה לקח ללמוד כשתוצר מושלם של ההסתה של נתניהו נעלב מהאטימות של נתניהו". פרץ היא לא אדם חושב, חלילה, היא "תוצר". וה"תוצר" הזה כמובן "נעלב", כי זה מה שעושים בפריפריה, נעלבים.
כשניר ברעם, איש שמאל חושב ובעל חוש ביקורת עצמית, העז לכתוב ציוץ נגד הפטרונות המזלזלת הזו, הגיב לו מאור שמאל אחר: "הם מצביעים ימין מתוך שנאת ערבים. כי הם צריכים לשמור על מקומם בהיררכיה האתנית". כל מילת הסבר מיותרת.
זה מוזר. מה, כל האנשים החכמים האלה – באמת חכמים – לא יודעים שהם כותבים ציוצים שחוץ מהיותם דברי הבל, הם גם גורמים לאנשים מהפריפריה שיקראו אותם להתרחק עוד יותר מהם ומהעמדות שהם מייצגים? לאיפה נעלמה ההבנה הבסיסית והאנושית שהעלבת אדם לא גורמת לו להתקרב אליך אלא בדיוק ההפך?
כדי לנסות למצוא את התשובה אפשר להביט אל מה שקורה ממש בימים אלה בארה"ב. בחירות אמצע הקדנציה יתקיימו בעוד קצת יותר משבועיים, ושני הצדדים מגדירים אותן חשובות ברמה היסטורית. הדמוקרטים היו בטוחים שפרשת השופט קוואנו תעביר לצידם לא מעט נשים רפובליקניות שיזדהו עם המתלוננות, מה שישפר משמעותית את הסקרים לקראת הבחירות. ובכן, זה לא קרה. למה?
בעל הטור ברט סטיבנס ניסח זאת בניו־יורק טיימס לפני שבוע בדיוק, תחת הכותרת "הדמוקרטים מפשלים, שוב". בהתייחסו למאמר שהופיע באותו עיתון, שגינה פוליטיקאיות כמו סוזן קולינס שהצביעו בעד מינוי השופט וכינה אותן "בוגדות מגדרית", כתב סטיבנס: "30 מיליון נשים הצביעו לטראמפ ב־2016, ורבות מהן – יחד עם לפחות כמה שהצביעו לקלינטון – בוודאי הרגישו בדיוק כמו קולינס. האם כולן בוגדות?". התשובה היא לא. השמאל האמריקני יודע שלא כל הנשים שהצביעו לטראמפ בוגדות במגדרן, ויש מצב שהוא גם יודע שהנימה הפטרונית הזאת גורמת לסקרים שאחרי השבעת קוואנו להשתפר מבחינת הרפובליקנים בלא מעט מחוזות קריטיים לדמוקרטים, אם ברצונם להשתלט על אחד משני בתי הקונגרס.
גישת השמאל מתמצה במילה אחת: התנשאות. גם פה וגם שם, זהו הרגש המרכזי שמוביל את המחנה הנאור והליברלי והמכיל. הם ירצו מאוד לצרף לשורותיהם אנשי פריפריה, ופועלי צווארון לבן, ונשים שחושבות ימין אבל מאוכזבות מהנשיא ומראש הממשלה והנה יש הזדמנות לצרף אותן אלינו. אבל אז, תמיד, הם יבעטו בדלי. התחושה שהם באמת טובים יותר מההמון הנבער. ראויים יותר מהעדר הנוהה אחרי הימין הפשיסטי והלאומני. כוח בלתי רצוני כמעט, שהם אינם יכולים להתנגד לו, יוכיח שוב שהם לא באמת רואים באנשים האלה בני אדם שווים אליהם. ומעשה שטן, לאנשים האלה – ה"בוגדות מגדרית", "מנשקי הידיים שסוטרות להם", "התוצרים", "שונאי הערבים כדי לשמור על היררכיה אתנית" – יש בבחירות קול ששווה בדיוק, אבל בדיוק, כמו לכל אחד מהם. ואז הם שוב מפסידים. ולא מבינים איך להקת האסייאתים שנגזר עליהם לחיות איתה באותה פיסת ארץ, לא מבינה. שוב לא מבינה. ואיך אף אחד לא מבין חוץ מהם, ואיך זה יכול להיות, הרי כל החוג שלי באוניברסיטה הנהן בהתלהבות כשהצגתי את ממצאי המחקר הסוציולוגי שלי.
אנשים לא אוהבים שמתנשאים עליהם. חמש מילים פשוטות וכל כך לא מתוחכמות. ברגע שהשמאל יבין את משמעותן לעומק, לנתניהו תהיה בעיה אמיתית. עד אז, הוא יוכל להרשות לעצמו להשתעמם מדי פעם ממי שבא לו.
