בחורף שעבר הודיע סגן השר יעקב ליצמן, על דעת רבותיו, שאם חוק הפטור מגיוס לא יחוקק עד פגרת הפסח – לא יאושר תקציב. התקציב אושר. בקיץ הודיע שאם החוק המוצע לא ישונה עד תום המושב – הוא יפרוש. החוק לא שונה והוא לא פרש. בתחילת השבוע הגישו רבניו את כתב הכניעה הסופי: גם אם החוק הנוכחי יעבור, שום ח"כ חרדי לא יפרוש מהקואליציה.
בפוליטיקה שלנו, החרדים בכלל ויעקב ליצמן בפרט נחשבו עד לעת האחרונה מעוז של אמינות בים של מלל חסר כיסוי ומתחלף. הצ'קים שלהם כמעט לא חזרו. לא עוד. הגמישות שהפגינו השבוע מול איומי נתניהו והצהרות ליברמן הייתה מעבירה אותם בקלות את הגיבוש לסיירת. חבל שחמאס, להבדיל, לא התרשם ככה מאיומי ראש הממשלה ושר הביטחון.
החוק שמקדם שר הביטחון ליברמן בתמיכת הצבא הוא הטוב ביותר שיקבלו החרדים. אבל כאן עוסקים בסמלים. אין עניין חשוב לרבני המועצת מהסמל של פטור מגיוס לצבא. למה הדבר דומה? למועצת יש"ע שהייתה מקבלת הבטחה שאף התנחלות לא תפונה, אבל בתמורה לחתימה של זמביש, יוסי דגן וחנמאל דורפמן על הצהרה שההתנחלויות הן מכשול לשלום, ועל חוק פינוי־פיצוי למי מהמתנחלים שמעוניין בכך.
כתב הכניעה החסידי שהוגש השבוע הוא אימוץ מלא של עמדת ש"ס ודגל התורה, באיחור של כמעט שנה. מי שכמעט פירק את הממשלה אשתקד שלוש פעמים על עבודות רכבת בדימונה, חוק המרכולים והגיוס עצמו, שיפר עמדות לאחור. רוחות הרחוב חלחלו גם למועצת גדולי התורה: הם הפנימו שהחוליה החלשה של הימין היא נושאי דת ומדינה, ושבנסיבות מסוימות הם שוב ימצאו את עצמם בחוץ, עם חוק גיוס גרוע בהרבה. בשביל נתניהו הנושא הוא עילה לבחירות; בשביל ליברמן – מאגר קולות. בשביל החרדים זו סוגיה קיומית שהיו פוגשים בהרכבת הממשלה הבאה.
ההחלטה שלהם כנראה מחסלת דיון של עשרים שנה על גיוס החרדים. הנושא שפירק שתי ממשלות ועמד לפרק את השלישית יורד מהפרק לשנים ארוכות, אולי לתמיד. על הדרך, הם כלאו את לפיד בעמדה בלתי אפשרית: הצורך להצביע עם הממשלה בנושא שהיה עילת קיומו הפוליטית. אחר כך, איש בקואליציה כבר לא יתנגד לבחירות.
