חתונת העיתונאית לוסי אהריש והשחקן צחי הלוי העלתה שוב לכותרות את סוגיית הנישואים המעורבים בין יהודים ללא יהודים בישראל. כמה ימים אחר כך התפרסם קמפיין מפלגת הבית היהודי ברמלה, המזהיר מפני נישואי בנות יהודיות לגברים ערבים, ושוב חידד את הסוגיה. אכן, בחברה יהודית ודמוקרטית, שרואה ערך בשמירת זהות לאומית אבל גם בחופש הפרט וכיבוד הכרעותיו החופשיות, אין פלא שזו אחת הסוגיות הנפיצות, הסבוכות והבעייתיות ביותר.
על שתי כפות המאזניים ניצבים טיעונים כבדי משקל. ברמה האישית, כל זוג שמוצא אהבה ראוי לשמחה ולברכה, במיוחד בעידן שבו ממילא רבה הבדידות. מצד שני, ברמה הלאומית ברור שבנישואים מעורבים יש לפחות פוטנציאל שהילדים, וממילא גם כל צאצאיהם עד סוף כל הדורות, לא יגדלו כיהודים, ולאדם האוהב את עמו ואת תרבותו ברור שהדבר מצער; במיוחד כשמדובר בעם שספג לאורך ההיסטוריה מכות קשות, גם מבחינה דמוגרפית, שהפכו אותו לקטן ולפגיע במיוחד.
אז מה עושים? הנה הצעה לכמה כללי אצבע.
המושכל הראשון, שצריך להיות חד־משמעי, הוא שאסור להתקיף ולגדף את בני הזוג עצמם. ערך כבוד האדם גם הוא ערך יהודי, וכמו שרוב הדתיים והמסורתיים מבינים שאין להתקיף ולגדף מי שבחר לא לשמור מצוות, כך אסור לחרף את מי שבחר לא להתחתן עם בן זוג יהודי. יתר על כן: גם הביטוי הרווח "נישואי תערובת" הוא בעייתי. המילה "תערובת" משויכת בדרך כלל לעירוב של חומרים, כמו בביטוי "גרגירי תערובת" המשמשים למאכל בעלי חיים. בהקשר האנושי היא מזכירה את הביטוי המזלזל "בני תערובת", שגם הוא מדבר על אוכלוסייה שזהותה מטושטשת ולכן פגומה. במקום זאת, ראוי לדבר על נישואים "מעורבים"; ביטוי שמדבר על שיתוף בין שני בני אדם בעלי זהות מגובשת.
מנגד, לגיטימי לגמרי להביע צער על הבחירה בנישואים מעורבים. יתר על כן: בצד האיסור להתקיף ולגדף מי שבחרו בנישואים מעורבים, לגיטימי לגמרי לחנך מלכתחילה שלא לפנות לכיוון הזה, ולחפש את בני הזוג בתוך גבולות העם היהודי. בדיוק כשם שמותר לחנך לכתחילה לשמירת מצוות, אבל לא ראוי לחרף ולגדף מי שבחר בסופו של דבר שלא לעשות זאת. אין בכך שום גזענות: אדם רוצה בהמשכיות של בני עמו ושל זהותם התרבותית והמסורתית. ואין זה אומר בשום אופן שלדעתו הם או תרבותם נעלים על בני תרבות אחרת. באותו אופן, העובדה שבני אדם נוטים להרגיש קרובים יותר לבני משפחתם, ולעסוק יותר בטובת בני משפחתם מבטובת בני משפחות אחרות, אינה כוללת בקרבה את הטענה שמשפחתי טובה או נעלית על משפחות אחרות באופן אובייקטיבי.
מצד שלישי, הלגיטימיות של החינוך לנישואים בתוך השבט אינה כוללת לגיטימיות לקמפיין חוצות צעקני המזהיר מפני סכנת התרועעות עם ערבים, ברוח קמפיין הבית היהודי. המסר החינוכי מתמקד בפן החיובי של שמירת הזהות היהודית, והוא נעשה במסגרת הקהילה, בעוד המסר הפרסומי מוצג במכוון ברשות הרבים, והוא בהכרח פונה לרגשות שליליים של סלידה מן האחר, שאין להתחתן איתו. בהקשר הפוליטי, זה לא רק קמפיין שנאה פסול, אלא גם קמפיין שקרי. הוא מבטיח ש"רק בית יהודי חזק ישמור על רמלה יהודית". אבל כיצד בדיוק יוכל לעשות זאת? האם נציגי משמרת הצניעות של הבית היהודי יסתובבו בחוצות רמלה ויפרידו בכוח זוגות מעורבים?
ועניין אחרון: האמירה הערכית בעד נישואים פנים־יהודיים תקפה בין בארץ ובין בתפוצות, אבל אי אפשר להימנע בכל זאת מאבחנה חשובה בין שני המצבים. לנישואים מעורבים בתפוצות, שם בן הזוג היהודי שייך לחברת המיעוט, יש הרבה יותר סיכוי להסתיים בהתבוללות, ובאובדן לעם היהודי. נישואים מעורבים בישראל, לעומת זאת, שבה היהודים הם חברת הרוב וגם מערכת החינוך הממלכתית מכילה תכנים יהודיים רבים, לא בהכרח יביאו להתבוללות.
סכנת אובדן הזהות קיימת ברוב המקרים של נישואי גברים ערבים ונשים יהודיות, שבהן האישה פונה לרוב לגור ביישוב הערבי של בן זוגה. אבל זה לא נכון כשגבר יהודי מתחתן עם אישה ערביה, כמו במקרה אהריש־הלוי, וזה בוודאי לא נכון כשמדובר על נישואים עם בן זוג מקרב עולי ברית המועצות שלא הוכרו כיהודים לפי ההלכה, אבל הם חיים כיהודים. אלה בדיוק המקרים שבהם ראוי להבחין בין נישואים מעורבים להתבוללות, ולדעת שלא כל זוגיות מעורבת אכן תביא בהכרח להתבוללות.
אדרבה, ראוי שגם עולם ההלכה יביא בחשבון את האבחנה הזו, שהיא אחד השינויים החשובים שחוללה הריבונות היהודית, ויטמיע בקרבו את ההנחה שיותר נכון לבחון זהות יהודית לפי השאלה מי חי באופן שגם הנכד שלו יחיה כיהודי, מאשר לפי השאלה למי היה סבא יהודי.
