על הרקטה שפגעה בשבוע שעבר בבית בבאר־שבע היה כתוב מסר ברור וחד־משמעי: אין אפשרות להסדרה עם הטרור. אין אופציה כזו. הרעיון שנוכל להגיע להסדרה עם הטרור עמד בבסיסם של הסכמי אוסלו. הטרור של אש"ף הכה בנו, ואנחנו העדפנו לוותר לו, להיכנע לדרישותיו, לשלם לו דמי חסות, ובלבד שיניח לנו. בעצם הוכחנו לטרוריסטים שהטרור עובד, שהוא משתלם.
הגענו לאיזו הסדרה ארעית ורעועה עם הטרור של אש"ף, אבל אז ראו אחרים כי טוב, והבינו שגם הם יכולים להרוויח מן הטרור: שהם יכולים "לעלות על המפה" באמצעותו, ושאנחנו משלמים לטרור תמורת שקט. כך קיבלנו את חמאס. הוכחנו לכל אחד בשכונה שהוא יכול להיות "משהו", ליצור לעצמו עמדת כוח, להיות גורם שמתחשבים בו ומנסים לרצות אותו. הוכחנו שפשוט בשכונה שלנו להפוך לבריון מנופח שרירים שכולם מנסים להרגיע אותו, רק תשיג לך רקטה.
עכשיו אנחנו עסוקים בלחפש "הסדרה" עם חמאס. לפתות אותו שיניח לנו תמורת דמי חסות. אם לפזר את הערפילים ואת הניסיונות לטשטש את החרפה סביב ההסכם הצפוי עם ארגון הטרור, בסך הכול אפשר לסכם את מדיניותו של נתניהו ביחס לחמאס בשתי מילים: "כניעה לפרוטקשן".
הבריון של השכונה מאיים, מטריד, שורף לך את המכונית, קובע את הכללים בשכונה, מזהיר שבפעם הבאה יהיה יותר גרוע – ואתה נכנע לתכתיביו ו"קונה שקט". אתה דוחה את הצורך להתמודד, אף שאתה יודע בוודאות שבפעם הבאה הדרישות של הבריון הזה יתרבו והתנאים יורעו. זו כרגע המדיניות של נתניהו. כניעה לפרוטקשן. אין לה שם אחר.
אלא שמתברר שיש עוד גורמים בשטח. שגם הם רואים עד כמה קל לסחוט מאתנו דמי חסות, ועכשיו גם הם רוצים. למה שכל התמורה תלך לחמאס והם לא ייהנו מכלום, למה להם לא מגיע? למה אין חלוקה שוויונית? הרי גם הם יכולים לעשות מה שעשו לפניהם אש"ף וחמאס. למה ייגרע חלקם? וכך הדבר ילך ויתגלגל הלאה. אנחנו נגיע להסדרה עם גורם טרור אחד, ומיד יצוץ בשטח גורם אחר שגם הוא רוצה את ליטרת הבשר שלו.
לטרור אין אידיאולוגיה, לא לאומית ולא דתית. מניעים אותו אינטרסנטים שרוצים להיות "משהו" בשכונה. הכסות האידיאולוגית, הלאומית או הדתית, היא רק הרטוריקה שבאה לכסות על הדבר האמיתי: הרצון לעמדת כוח ולהטבות שנגזרות ממנה.
ראו למשל את אבו־מאזן, לוחם החירות המהולל, שמקדיש את חייו למען עמו. ראו באיזו וילה חלומית הוא מתגורר, אילו עסקים טובים הוא עושה וכמה כסף הוא עומד להשאיר אחריו לבניו. ראו את החבורה המושחתת שסביבו, שהדבר האחרון שמעניין אותה הן "זכויות העם הפלסטיני". ראו את המאבק בין הרשות לחמאס על גב התושבים בעזה.
אבל כך הדבר עובד לא רק במקרו אלא גם במיקרו. בכל כפר ערבי עוין ביהודה ושומרון יש בריונים מקומיים. בשם האידאולוגיות הם תפסו עמדת שליטה בכפר. כבר אין יותר מוכתרים וזקנים ששולטים ב"שבאב". הם שולטים. ומי שיפתח פה או יאמר משהו – יישרף רכבו. ואם גם זה לא יספיק – ייחרב ביתו. אבל זה בדרך כלל מספיק. הבריון המקומי, שבא בשם הלאומיות, הזכויות או אללה, שמשחק אותה "אידיאליסט גדול", הופך להיות הגיבור של הכפר. על פיו יישק דבר. כמה קל. כמה נוח. כמה משתלם. כמה פשוט לעלות לגדולה ולהיות ל"מישהו" בעזרת הטרור. מה שנקרא אצלנו "כפר ערבי עוין" הוא לא כפר עוין כלל, הוא כפר שבו הפקרנו בידי קבוצות כוח מקומיות את התושבים הערבים, שאין להם שום עניין באידאולוגיות אלא בחיים בכבוד ובפרנסה טובה.
אין אפשרות להסדרה עם הטרור. טרור צריך לחסל. למחוק מן המפה. כל הסדר וכל הסכם מזמינים עוד טרור. כיצד עושים זאת מבחינה צבאית זו שאלה מסדר גודל שני. קודם כול צריך להפנים שאי אפשר לעשות הסכמים והסדרות עם טרוריסטים.
