מאז ה־D9 המפורסם שח"כ מוטי יוגב הציע לנצל, על 49 הטון שלו, כדי לעלות על בית המשפט העליון, לא נראתה מוטיבציה כזאת לכרסם במעמד השופטים היושבים במבנה השוכן בקריית בן־גוריון בירושלים. "חסרי חוליות החרדים למשרתם ולאפשרויות הקידום", נטען כלפיהם. "מיישרים קו עם רוח המפקד", הוטח לעברם בבוטות.
למתקפה הזאת קדמה מתקפה אחרת, בוטה אף יותר. "שופטי בג"ץ ערלי הלב הכתימו לדיראון עולם את המוסד שהם מכהנים בו", נטען הפעם. "שופטים שאישרו, בהחלטה ביזיונית ואטומת לב", וגם: "שפיטה כנועה ופחדנית שמתכסה בנימוקים פורמליים".
הקורא הסביר היה חושב לייחס את שתי המתקפות האחרונות לאנשי ימין מובהק, על הציר שבין בצלאל סמוטריץ' ליריב לוין. אלא שהפעם המתינו הפתעות בצד המתקפות. הדובר שטען לרפיסות השופטים ורמז כי הם מבקשים למצוא חן בעיני השלטון בפסיקותיהם המוטות הוא לא אחר מאשר יריב אופנהיימר. אותו אחד שטען שבג"ץ מגרון מוכיח ש"יש שופטים בירושלים".
ומדוע בית המשפט זכה לקיתונות של בוז מאופנהיימר? התשובה מדהימה לא פחות: רק משום שדחה את ערעורה של הסטודנטית האמריקנית לארה אל־קאסם וקבע שההחלטה למנוע את כניסתה לישראל בשל מעורבותה בפעילות BDS נופלת בתוך מתחם הסבירות המנהלית.
קצפו של אופנהיימר יצא נוכח ההחלטה, אבל עם הקצף יצאה גם האמת. אופנהיימר מקדש את בית המשפט כשההחלטה נוחה לו, ומכפיש אותו כשההחלטה נוגדת את השקפתו. רבי נוח.
האמונה על המתקפה השנייה היא לא אחרת מאשר ראשת מרצ לשעבר זהבה גלאון, ואין כאן טעות מקלדת. גלאון זעמה כשבג"ץ החליט לאשר את ההחלטה לפנות את המאחז הבדואי חאן אל־אחמר שממזרח לירושלים, ועל הדרך פינתה את היושרה הבסיסית שליוותה אותה בשנותיה הרבות כפרלמנטרית מצטיינת. אם מוטי יוגב בחר ב־D9, גלאון בחרה ב־RPG.
אופנהיימר וגלאון איבדו את הזכות הלגיטימית לגנות את מכפישי בית המשפט העליון. במחי ציוץ אחד הם הצטרפו אליהם. בדיוק כמו מושאי התקיפה שהפקידו לטפח לאורך השנים, גם הם בחרו לתקוף את השופטים באופן אישי ולא להרכין ראש בפני בית המשפט־ וזאת רק כי פסק אחרת מתפיסת עולמם. בהשאלה ממירי רגב, מה שווה בית המשפט אם אי אפשר לשלוט בו?
