לקח למגזר הדתי כמה עשורים טובים כדי להבין מה הבעיה בהזמנה מחממת הלב "בוא תעשה אצלנו שבת, תראה איך זה". לקח לו כמה דתל"שים טובים כדי להבין שעבור לא מעט אנשים, לראות את האור זה בכלל להפעיל חשמל בשבת. כמו לכל ציבור אחר שבטוח בעצמו ובדרכו, גם לנו הדתיים לוקח זמן להבין שהמציאות מורכבת, שהאמת מתחלקת די טוב בין כל התפיסות וכל המגזרים, ושהיא לא שומרת על בלעדיות למגזר אחד. אנחנו לא לבד בעניין הזה. גם לחילונים לקח כמה שנים טובות לקלוט שהמאמינים פה כדי להישאר. בניגוד מוחלט לתחזיות של ראש הממשלה הראשון, דוד בן־גוריון, עולם הישיבות פורח ומשגשג כפי שלא היה מעולם. בניגוד למה שצפו אנשי בוהמה בכירים עד לפני עשורים בודדים, האמונה באל ממשיכה להכות גלים, ואפילו אצל רבים מאותה בוהמה עצמה.
מפרספקטיבה של שנים מתברר ששום דבר הוא לא מה שציפו פה שיהיה. צד אחד גילה שגם בארץ הקודש, שאליה נכסף אלפיים שנות, לא הכול זורם בצינורות של קדושה. צד שני נאלץ להודות שהיהודי החדש – זה שכל כך התאמץ להתנער מעול תורה, מצוות ופאות לחיים מסולסלות – נראה היום גלותי מאי פעם. וכשכולם טועים, מצופה היה שתצא לכולנו הרוח מהמפרשים ונתעייף קצת מהזחיחות העצמית. איכשהו כאן קורה ההפך.
חוק המרכולים הצליח להביא בשבוע החולף להתנגשות נוספת בין הדת והמדינה. ומרגע שכפייה דתית או חילונית עומדת על הפרק, כל צד עושה כמיטב יכולתו להוכיח שהוא הרוב הקובע וגם המיעוט הנרמס. מנפלאות הדמגוגיה. כאן נכנס לתמונה צמד נדיר ואמיץ שהשקיע שעות וחודשים בכתיבת אמנה שלא קיבלה את הכבוד הראוי לה. מהצד האחד פרופ' רות גביזון, מהצד האחר הרב יעקב מדן. הפרטים לא באמת חשובים. לא כרגע. חשובה נקודת המוצא. אבל היא כנראה טובה ומאחדת מכדי שפוליטיקאים יאמצו אותה.
תהא השבת של גביזון־מדן אשר תהא, היא לא מוצלחת יותר או מבריקה יותר מפתרונות אחרים שעולים מדי פעם. סוד הקסם שלה הוא לא בפרטיה אלא במשמעותה הרחבה; בגדולתם של שני ענקים בתחומם שהוכיחו יכולת לחדול מהניסיונות לשנות את השני ולהכריע אותו לטובתך, ובמקום זה להתחיל להקשיב לו ולהבין את הצרכים שלו.
במהלך כתיבת האמנה פרופ' גביזון לא נלחמה בצביון השבת של הרב מדן, ולהפך. הרב מדן מצידו ביקש בסקרנות להבין את אופי השבת של פרופ' גביזון וחבריה, ולהפך. הם לא חתרו לשנות את העולם של האחר, אלא לשנות את העולם של כולנו. לא שיהיה דתי יותר ולא שיהיה דתי פחות; שיהיה מרחב משותף שחיים בו מתוך הבנה והתחשבות. כל מה שאין בחוק המרכולים. כל מה שאין בחוקי העזר העירוניים שנחקקים כעת נגדו.
כי האמת היא שאין לנו מושג. נהיה מי שנהיה, האמת היא שאנחנו עיוורים מרוב תפיסות רעיוניות, אטומים לצורכי הזולת. לא מרוע, לא מאטימות לב. פשוט משום שזו לא הסביבה שלנו. אין לנו מושג מה הבעיה שלכם איתנו, ולכם אין מושג מה הבעיה שלנו איתכם. גם כשאנחנו חיים באותו בניין, בדלת ממול, אין לנו באמת מושג איך אתם אוהבים את השבת שלכם. מה הצורך החיוני ומה לוקסוס. ממש כמו שלכם לא ברור מה המותר ומה האסור שלנו, מה בגדר חומרה בלבד ומה הייהרג ואל יעבור. גם כשאתם ואנחנו יודעים היטב את הכללים, אנחנו נוטים לפספס את הרוח ואת המהות שמעבר. הנחת היסוד שלנו היא שבעולם אידיאלי כולם יהיו כמונו. צריך הרבה צניעות והרבה עבודה עצמית כדי להודות שהעולם האידיאלי הוא בעצם בדיוק כפי שהוא כעת, מורכב ומאתגר. לכתחילה, ולא בדיעבד. כן, כן. ודווקא המאמינים בהשגחה עליונה אמורים לצלוח את משימת המורכבות הזו די בקלות.
חוגגים על הפילוג
למרבה הצער, כל זה נכון בתנאי שלא מדובר באישי ציבור, כמובן. כאלה שיוקרתם נגזרת ממלחמות שווא בין־מפלגתיות, ממאבק על קולות הבוחרים ועל הצביון הייחודי שמבחין בינם לבין אנשי המפלגה האחרת.
גביזון ומדן באו מתוך גישה שמוותרת על שינוי, שמפסיקה להסתכל על המציאות הישראלית המורכבת כמצב זמני שעומד להשתנות ברגע שהאחר יתפכח. נקודת המוצא שלהם הייתה שכל אחד יישאר בדיוק כפי שהוא, יגדֵל דור חדש שימשיך את אותו הקו, ושעל כל חוזר בתשובה שהחילונים ייתנו הם יקבלו חזרה דתל"ש לאיזון הקוסמי. ועזבו אתכם כעת מספירת הדמוגרפיה: אנחנו לא מצליחים לצפות את מזג האוויר עשרה ימים קדימה, בואו לא נתיימר להשתלט על המדינה בעוד עשר שנים. חותמי האמנה עשויים להתווכח על אמונותיהם, לנסות להשפיע זה על תפיסות של זו ולהפך, אבל את האווירה הציבורית הם מבקשים לנקות מהמתחים, ולהביא למציאות שכולם יכולים לחיות בה תוך התחשבות הדדית.
ואת הסובלנות הזו שמפגינים גופים שוחרי פייסנות, הפוליטיקה לא יכולה לשאת. אולי אנחנו המצביעים קצת אשמים בזה, בהיותנו חיילים בתוך המשחק הגדול שדורש לרדת לדקויות, להתבדל ולהתנצח בשם האמונה הפרטית שלנו. אמריקה הגדולה מסתפקת לה בשתי מפלגות גדולות, כשמובן לכל בוחר שלא כל מילה של כל נציג ציבור תייצג אותו בהכרח. הוא מסתפק בתפיסה כללית שנוגעת לנושאים הבוערים ביותר, וזהו. בזה די. מדינת ישראל הקטנה וחובבת הדקויות לא יכולה לסבול את הרעיון שנציגי הציבור שלה לא ידקלמו כל תת־סעיף אידיאולוגי של כל אחד מהמצביעים. ממילא, הנבחרים עושים ככל יכולתם כדי לרצות את הקולות בקלפי – מיום הבחירות הקודם ועד יום הבחירות הבא עלינו לטובה. במקום להנהיג את הציבור לדרך אידיאלית יותר, הם חוגגים על הפילוג. במקום להקים לובי שכולל את כל הקצוות ומתאמץ להביא לסטטוס־קוו רענן שמוסכם על כולם, הם עושים את ההפך. למרבה המזל, המרחב הציבורי נמצא בכל זאת בידיים שלנו ולא שלהם. ישחקו המחוקקים בפנינו. אנחנו, האזרחים הפשוטים, בואו נישאר בני אדם.
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
