לא פשיסטי, כן דמוקרטי: מירי רגב שוברת את הקופות

חוק הקולנוע של שרת התרבות מירי רגב עבר השבוע בכנסת בקריאה שלישית. בניגוד לצווחות האליטה הישנה אין מדובר בחוק פשיסטי, המסמן סתימת פיות או שליטה ממשלתית. בדיוק ההפך הוא הנכון: החוק מוציא חלק מהשליטה של קרנות הקולנוע מידיהן, ומעביר אותה לידי הציבור.

עד שנות השבעים מומן הקולנוע הישראלי במודל השוברים (ואוצ'רים): כל סרט קיבל מהמדינה סבסוד בהתאם למספר הכרטיסים שמכר. יוצרי הסרטים הפנימו שקהל היעד שלהם הוא הצופה המקומי, התאימו את התכנים לרצונותיו, ויצרו כמה מנכסי צאן הברזל של הקולנוע הישראלי. אלא שאז שונה החוק. במקום לחלק את הכסף לפי העדפות הצופים, הוקמו קרנות הקולנוע המחלקות את הכסף בהתאם לקריטריונים שלהן.

את קרנות הקולנוע מעניינת בעיקר היוקרה המלווה לפרסים בינלאומיים. קהל היעד של היוצר הישראלי השתנה: במקום הצופה הישראלי, קהל היעד הוא השופט בפסטיבל הבינלאומי. פסטיבלים כאלה אוהבים את ישראל פחות, ואת הפלסטינים יותר. לכן סרטי הקולנוע הישראליים מתאימים עצמם לפסטיבלים, ונעשים פחות פטריוטיים ופחות רלוונטיים לצופים בארץ. חוק הקולנוע אמור להחזיר עטרה ליושנה, או לפחות חלקים ממנה.

קרנות הקולנוע בוחרות לקטורים, מעין שופטים, המחליטים איזה סרט יזכה למימון וכמה יקבל. לפי דו"ח מבקר המדינה, התנהלות הקרנות היא שערורייתית: לקטורים בסבב אחד עשויים להיות מבקשי תמיכה בסבב שני, וההפך. הדרך לתרבות "שמור לי ואשמור לך" קצרה מאוד.

לקרנות יש שיקול דעת בלעדי לקביעת הלקטורים, וכעת נזעקת התקשורת לנוכח החוק החדש, המגדיר מעורבות של שרת התרבות במינוי הלקטורים. בין הזעקה למציאות אין ולא כלום: למעשה, החוק החדש אינו פותר את בעיית הלקטורים אלא מכשיר את השרץ. לפי החוק, כל אדם בעל השכלה על־תיכונית בתחומי התרבות, הקולנוע וכדומה יוכל להירשם למאגר הלקטורים. הקרנות יבחרו את הלקטורים הללו מתוך המאגר, לפי שיקול דעתן. כך נשמרת האוטונומיה של קרנות הקולנוע לעשות מה שהן רוצות בכסף שלנו. בשורה גדולה לא הגיעה בחלק הזה, אך זעקות הקוזאק הנגזל בהחלט אינן במקומן.

החלק השני בחוק דרמטי הרבה יותר. לפיו, 15־20 אחוזים מהתמיכה הממשלתית בקולנוע יחולקו כמו בעבר באמצעות מודל השוברים שהיה נהוג עד סוף שנות השבעים. יזמים ישקיעו את כספם בסרטים חדשים שקהל היעד שלהם הוא הצופה הישראלי, הפטריוטי הרבה יותר משופט הפסטיבלים. את התמיכה הממשלתית יקבלו היזמים בסוף השנה, בהתאם למספר הכרטיסים שנמכרו לצפייה בסרט. כך מוציאה שרת התרבות את הכוח מידיהן של קרנות הקולנוע. מי שיחליט באילו יצירות לתמוך יהיה הצופה הישראלי, שהוא גם משלם המיסים שמהם ממומן הקולנוע. כך יתומרץ הקולנוע הישראלי לעניין אותנו, ועל הדרך להיות יותר ציוני ופטריוטי.