בואו נבהיר עניין אחד. לא מדובר בטקסט שמאלני. אין כאן שום אהבה לאחר, לא כמיהה לסימפתיה וגם לא התמסרות לרגשנות פוליטית. אבל מצד שני אין בטקסט הזה גם שנאה תהומית, או קריסה מוחלטת לתוך האלמנטים הילדותיים שמאפיינים לעיתים קרובות את השיח הפוליטי והתקשורתי כלפי חמאס, אויב הנצח (ולא בציניות) של הרעיון הציוני-יהודי. מה שיש כאן בטקסט הוא ניתוח קר של פני המציאות המטושטשת לא אחת על ידי פרשנים, פוליטיקאים ואנשי תקשורת.
לפני שנתפסים בכותרת הגדולה בואו נניח אבן על אבן ונתחיל מהיסודות. ישראל וחמאס הן שותפות אסטרטגיות לא מעט זמן. נשמע אולי מופרך בהינתן הקונפליקט המתקיים ביניהן, אבל זו האמת המוכחשת. מדוע שותפות? משום שמדובר בשני גורמים שמבקשים לחיות את הרעיון הגדול או החזון הגדול של כל אחד מהם, אבל מודעים להכרח ההסתגלות למציאות עכשווית של פשרות. בעוד ישראל מבקשת לבסס את מעמדה כגורם הדומיננטי במרחב הגיאו-פוליטי שבין הים לנהר, חמאס חולמת בהיפוך של חזון על מרחב פוליטי אסלאמי המטוהר מנוכחות יהודית.
מה שברור לשני הצדדים הוא שהמפתח למימוש החזון כרוך לא רק בסבלנות ובהתמדה אלא גם בהנצחת הסטטוס קוו, גם בשל מגבלות הפעולה של שניהם. מנקודת הראות הישראלית הסטטוס קוו עדיף על כל חלופה מדינית שטומנת פוטנציאל ברור לערעור הרעיון הציוני, ולא פחות מכך לערעור המציאות הביטחונית. זו הסיבה כי מהזווית הישראלית חמאס הוא גורם שמאתגר פחות את יעדיה האסטרטגיים לעומת הרשות הפלסטינית של אבו מאזן.
אשר לחמאס, הסדר הקיים ונטרול החלופה המדינית משרת לא פחות את חזונו ארוך הטווח של הארגון, אך גם את עניינו הפוליטי במזעור ההשפעה של הרשות הפלסטינית ותנועת פתח שכרטיס הביקור שלהן הוא התהליך המדיני.
כך הסטטוס קוו משרת את שני הצדדים והופך אותם לשותפים, לא רק אל מול המנהיגות הפלסטינית ברמאללה, אלא גם כמובן מול מדינות אירופה החותרות לחידוש התהליך המדיני, ואולי אפילו מול ממשלו של הנשיא האמריקני טראמפ, ששואף לבצע סוג של עסקאות מדיניות שלאף אחד אין מושג ברור לגבי טיבן האמתי.
חרף מפגש האינטרסים האסטרטגי בין חמאס ובין ישראל, נקלעו הצדדים לסיטואציה לא נוחה שבה מתקיים פוטנציאל לקונפליקט אלים נוסף. עימות שכזה, בסבירות גבוהה, לא ישנה דרמטית את המציאות. לחמאס אין כמובן יכולת להכריע את ישראל, שלה אין לה עניין כלשהו בסילוק השותף הסמוי מחשש להתפתחות תנאי כאוס ברצועת עזה שישאבו אותה מחדש לתוך קן הצרעות בין למעלה משני מיליון פלסטינים רעבים ומתוסכלים.
זו הסיבה שהעימות הבא יהיה דומה בתוצאתו לקודמיו. הוא יסתיים במעין תיקו אחרי שיעופו מאות ואולי אלפי טילים, אחרי שצה"ל ימטיר טונות של חומר נפץ על מטרות ברצועה ואחרי שיישפך דם אצל שני הצדדים שכמובן ייפגעו גם כלכלית.
שני הצדדים מודעים לכרוניקה הזו וניכר במהלכיהם בחודשים האחרונים המאמץ למנוע את התרחיש המוכר. הנכונות של חמאס בסוף השבוע האחרון למתן את המאבק על הגדר, כמו גם האיפוק הצה"לי, הם שניהם ביטויים לאינטרס המשותף: לנהל את מערכת המתחים מבלי לגלוש לעימות הגדול והמיותר שיותיר בעינו את המצב הקיים.
הפרדוקס בכל המציאות הזו של שני צדדים המשחקים את משחק השונאים סיפור אהבה הוא, שחרף האינטרס המשותף שלהם הרי שהדיאלוג ביניהם פגום מן היסוד מה שמונע משניהם להגיע להבנות על מאפייני הסדר יציב ובר קיימא בדרום. זהו דיאלוג שאינו מתנהל ישירות אלא באמצעות שחקני משנה כמו אבו מאזן ובעיקר המצרים. לכן לא רק שהוא לוקה מתסמונת הטלפון השבור, אלא נתון למערכת של איתותים ופעולות ששני הצדדים נוקטים האחד כלפי השני כדי להעביר מסרים בעלי משמעות מדינית, ואלה כמובן חשופים למכלול של פרשנויות שבמקרה הטוב הן נכונות ומשקפות את עמדת הצד שכנגד, אך במקרה הרע הן מוטעות ויש בהן פוטנציאל לדרדר בשטח את המצב הביטחוני.
דיאלוג ישיר בין ישראל ובין חמאס עשוי מבחינה זו להניב יתרונות אחדים לשני הצדדים: ראשית, הוא ימזער את שדה חוסר הודאות המתקיים במצב הנוכחי שבו התקשורת עקיפה; שנית, הוא יצמצם את התפקיד של הרשות הפלסטינית לאבו מאזן בראשה שפועל עד עתה בניגוד לאינטרס הישראלי ודוחף את הסיטואציה למשבר אלים; ושלישית, הוא יאפשר לא רק להגיע להסדרות מקומיות בין הצדדים אלא גם לפתח מנגנונים, שלא קיימים כיום, לטיפול ולניהול אירועי משבר.
מובן שהידברות ישירה בין חמאס לבין ישראל היא עניין קשה למימוש בעיקר מטעמים הנוגעים לדעת הקהל הפנימית בישראל וברצועה. דיאלוג כזה יחשוף את המנהיגות בירושלים ובעזה לביקורת פנימית נוכח הפער שייווצר בין השיח הפורמלי המגדיר את האחר כאויב מושבע שיש להכחידו לבין מציאות של הידברות עם מי שנחשב כל העת לדון הגדול.
מרחב ההכחשה ההדדי של שני הצדדים הרואים עין בעין את המצב האסטרטגי אך מעדיפים להיתפס כאויבים מושבעים הוא אמנם צורך חיוני עבור שניהם. ואולם, כאן המקום לציין כי באפשרות שניהם להמשיך ולקיים את מרחב ההכחשה במציאות של דיאלוג שיכול להתנהל בחשאי הרחק מאור הזרקורים, בדומה למגעים שניהלה בעבר ישראל עם גורמים שונים בעולם הערבי, לרבות זה הפלסטיני (ראו ערך תהליך אוסלו שהוסתר מעיני הציבור ואף מעיני הממסד הביטחוני-מודיעיני). בסיטואציה שבה יעלה הדיאלוג יפה ויניב הסדרות בסגנון הדנה לפרק זמן מוגבל, לחשיפת עצם קיומו של דיאלוג כזה לא תהיה עוד משמעות כל כך שלילית בהיבטים של דעת הקהל המקומית.
אם כן, למרות הקושי הגדול להודות בכך, לישראל וחמאס יש הרבה מן המשותף בעת הנוכחית, ומתבקש שינוי במנגנון ההידברות המתקיים ביניהם ממילא כדי להבטיח שהמציאות לא תגלוש לתסריט שאף אחד מהם אינו מעוניין בו, ויפה שעה אחת קודם.
