בין רבין לגנדי: גם השמאל צריך לכבד זיכרון

אירועי הזיכרון שנערכו אתמול במלאות 23 שנים לרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל שברו שיא של השנים האחרונות בהעמקת המחלוקת בין ימין לשמאל בישראל. זאת בניגוד גמור לתכלית זיכרון הרצח הפוליטי שאירע פה, שמטרתו איחוד, הם בנו נדבך נוסף של חומה בין המחנות. נכדיו של רבין ז"ל ניצלו את הבמה הממלכתית המכובדת שהוענקה להם לא כדי להלל את שבחו של סבם, את ההישגים (השנויים במחלוקת) ולהנציח את זכרו, אלא כדי להגיד לראש הממשלה הנוכחי – "ההוא" – שהוא שורש כל רע בישראל.

מתי אירועי זיכרון הפכו לכלי ניגוח פוליטי בכזו עוצמה? בכל שנה ושנה כבר עשרים שנה מדברים על הצורך בעצרות ממלכתיות, שיאפשרו לכל העם להשתתף בהן, כדי לזכור ולא לשכוח שזה יכול לקרות שוב ותפקידו של כל אחד מאיתנו בימין ובשמאל למנוע את זה. לחלוק אבל לא לשנוא, להתווכח, אבל לא לחבל. אתמול כאילו הותר הרסן, ובמוקד המתקפה של משפחת רבין עמד שוב מנהיג הימין, ראש הממשלה נתניהו.

"דמוקרטיה אינה מלוכה. אזרחי המדינה אינם נתינים. אני קורא מכאן לכבוד נשיא המדינה לפעול יחד עם מחוקקי ישראל להגבלת תקופת כהונת ראש ממשלה במדינת ישראל. הגבלת משך כהונת ראש ממשלה היא הכרחית וחשובה כדי למנוע ממנהיגנו להפוך למלכים נבדלים מעם", אמר יונתן בן ארצי. אשמח אם יש פרשן בקהל שיסביר לי מה בין זה לבין עצרת זיכרון לראש ממשלה שנרצח?

האם לזה נועדו האזכרות הממלכתיות? לשיסוי נגד ראש ממשלה מכהן?! מה הטעם?! קראתי שוב ושוב את הדברים שנאמרו מעל שתי הבמות, ולא הצלחתי להבין מה היה הטעם באמירתם. בימין זוכרים בכאב את רצח ראש הממשלה רבין ז"ל, ניסיונות השמאל לנכס לעצמם את הכאב תוך כדי הלקאה חוזרת של מחנה שלם בכל שנה ושנה לא מבשרים שינוי ולא יוצרים גשר.

כהונתו של רבין הייתה מעוררת מחלוקת, הסכמי אוסלו שעליהם זכה בפרס נובל לשלום הביאו פיגועי התאבדות בשרשרת וזיכרון מדמם למדי של אותו "שלום" בימין ובשמאל. הרי מחבלים לא בוחרים קורבנות לפי הפתק שהם שמו בקלפי, מספיק להם מה שמאחד בינינו – יהודים, ישראלים, בני עם אחד. ובכל זאת בכל שנה בי"א בחשוון מבקשים גם בימין לזכור את אותו הרצח כדי להגיד לא עוד, לא שוב.

אבל הדלת הולכת ונסגרת בפניהם על ידי בני משפחת רבין ועל ידי הפוליטיקאים בשמאל שהופכים את היום הזה לבמה פוליטית כדי להשמיע עוד מאותו דבר. כמעט נאומי בחירות, אי אפשר לחכות עם זה כמה ימים? לנסות להרבות אהבה ביום הזה, לדבר על המחלוקות אבל מתוך רצון לגבור עליהן ולא לשמר אותן. לא לסמן את הדמון החדש שיביא עלינו את כל הרע שיש. כי זה רבותיי, לא זיכרון משותף לרוב העם ואפילו לא לחלק גדול בו.

שורות ריקות

לפני חמישה ימים התכנסה מליאת הכנסת לאירוע לזכרו של רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל, שר בממשלת ישראל שנרצח על ידי מחבלים לפני 17 שנה. מי ששירת בפלמ"ח, לחם במלחמת העצמאות, היה מפקד פיקוד מרכז, ממתכנני פעילות ההשתלטות על מטוס הסבנה, אלוף בצה"ל וגם פוליטיקאי שנוי במחלוקת. נשמע לכם מוכר? אבל בישיבה לזכרו השתתפו למרבה הבושה רק 25 חברי כנסת, מהם שניים בלבד מהאופוזיציה, בזמן שמשפחתו רואה את הבושה הזו מיציע המוזמנים. אגב, גם היעדרות רוב חברי הקואליציה באותו יום לגנאי היא להם.

האופוזיציה למעשה החרימה ישיבה לזכרו של פוליטיקאי ממחנה הימין רק כי דעותיו לא היו מקובלות עליהם ואוי למי שהיה מעז לעשות את זה אתמול בימין לרבין כי דעותיו לא מקובלות עליהם. איך חיים הפוליטיקאים בשמאל עם המוסר הכפול הזה? איפה הייתה יו"ר האופוזיציה ח"כ ציפי לבני בטקס הממלכתי ויו"ר יש עתיד ח"כ יאיר לפיד? האם הם אינם נגד מחנאות ושיסוי פוליטי? או שהסיסמאות האלה טובות רק כאשר הימין מוקיע את השמאל? ייאמר לזכותו של יו"ר האופוזיציה לשעבר יצחק הרצוג שמעולם לא פעל באופן דומה ומפלג בישיבות הזיכרון בשנים שעברו. מתברר שאפשר גם אחרת.

יו"ר הקואליציה דודי אמסלם הפציר בחברי הכנסת ובראשי המפלגות בשבוע שעבר לכבד את שתי עצרות הזיכרון בנוכחותם. את זו של גנדי ואת זו של רבין. ביקש מהאופוזיציה ומהקואליציה ונענה בלא כלום. בזמן שמימין ומשמאל מגיעים לאזכרות הממלכתיות לזכרו של רבין ז"ל למרות שהשאיר, לדעת רבים, ירושה מדממת, האיש שלחם במלחמות ישראל, שר במדינת ישראל שנרצח על ידי טרוריסטים מוחרם. אוי לצביעות ואוי לנו אם זה היה הפוך.

"כיהנתי בכנסת יחד עם גנדי ורבים מחבריו הקרובים באו מאותן שורות ריקות", אמר בשבוע שעבר יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין נוכח המליאה הריקה באזכרה לגנדי. "כנראה יש בעיה עם החומר האנושי כי אז גם היריבים המרים שאני זוכר אותם, כולל הסיעות הערביות, היו חברים טובים של גנדי. אני לא יודע מה עובר עלינו".

אין מילות סיכום טובות מאלה כדי לסכם גם את הטור הזה. אני לא יודעת מה עובר עלינו. מורשתו של גנדי הייתה שנויה במחלוקת וכך מורשתו של רבין, אך בימין ובשמאל צריך לזכור, לכבד, להכיר בשוני ולא למחוק אותו חלילה. ולזכור את הסכנה הטמונה בהסתה נגד כל ישראלי וכל דרך או חזון, גם אם מקורם בימין.