בזמן האחרון הבן שלי עושה שיעורי בית. הוא לא מסתפק בזה, וגם התחיל ללמוד למבחנים, השובב. וילדים מהשכונה באים לקחת ממנו סיכומים. והציון הכי נמוך שלו גבוה מתשעים. פתאום קם הורה בבוקר ומגלה שהילד שלו הפך לחנון. אשכרה הקשיב לכל נאומי הבלהות עם ה"אנחנו ממך כבר התייאשנו" ו"מצידנו תהיה מלצר בארומה" והחליט לתפוס את עצמו בידיים. מתישהו זה פתאום קורה להם – המרד נעשה פחות מסעיר, ההורים המביכים מתגלים כארנק זמין, ויחד עם הפלומה והקול מתחלפת לה גם התודעה שאולי בעצם זה לא כל כך נורא להסב להם נחת.
אז עכשיו המתבגר, שאוטוטו מסיים מחצית בכיתה ח', רוצה להתקבל לתיכון הכי נחשב בירושלים. נו, אתם מכירים את התיכונים האלה – שיש להם רשימת המתנה ארוכה כמו השמלות של סטטיק, שאמהות באות עם השילייה מבית החולים כדי לרשום לשם את הילד. למבחני הקבלה שם אצטרך ללבוש חצאית ולהעמיד פני שפויה, לא לפני שאלביש את הילד בחולצת פולו של גיקים ואתריע מראש שאם שואלים אותו מה הספר האחרון שקרא, עליו לשלוף מיד את האחרון של סבתו.
התיכונים הטובים באמת לא זקוקים ליחסי ציבור. הם יושבים על חצר עירומה עם ברזייה מקולקלת והשלט בכניסה קטן וחצי מחוק, כאילו באים לרמוז להורים "אל תבואו אלינו, אנחנו מפוצצים ולא זקוקים לכם". רק תיכון לא נחשב הנושא את השם "מקיף משהו" צריך לפצות את תלמידיו בקירות מקושטים וגינות ירק.
סיכויי הקבלה של הילד, אגב, לא גבוהים. בתיכון הנחשק קולטים מעט מאוד תלמידים מחוץ לירושלים, אם בכלל, מה שמציב לנבחנים רף של כמעט מושלמות. וזה בדיוק מה שמסעיר אותו – הוא מעוניין להיות האחד שיתקבל. ההוא שהצליח לחדור את חומת האש של התיכון המבוקש ביותר בבירה ולגבור על יתר המתחרים – כולם תלמידים משקיענים כמוהו שאוכלים משוואות טריגונומטריות לארוחת בוקר.
לא, אני ממש לא לחוצה. אם הילד לא יתקבל, אפילו אנשום לרווחה, כי מי בכלל רוצה שהילד שלה יקום כל בוקר בשש וייסע בהסעות ויסתובב לבדו ברחוב וייפרד מכל החברים שלו ביישוב כדי ללמוד בבית ספר יוקרתי. ותכלס, הגיע הזמן להפסיק עם ההתבדלות ולעודד אינטגרציה.
אבל אם הוא יתקבל, אז לעזאזל עם האינטגרציה והסעות הן טעם החיים ואיזה כיף להחליף חברים. וככל הנראה בשבוע שבו המכתב יגיע אזמין חברים שאני רוצה להרשים ואעשה להם "סקול דרופינג" באיזו ארוחת שבת, משהו בסגנון "אוף, אין לי מושג איך הוא יסתדר בשנה הבאה", כך שלא יוכלו לפספס את הידיעה שהילד התקבל להרווארד הירושלמי. ואם ארצה להיות יותר מתוחכמת, אוכל פשוט לתלות את מכתב הקבלה על המקרר באופן אגבי ובכלל לא מתוזמן ולקוות שהאורחים ייעצרו עליו ואז לפטור אותם בתנועת יד מזלזלת ולומר "שטויות, סתם עושים מהתיכון הזה יותר ממה שהוא", ולהוסיף הסתייגות מאולצת "נמאס כבר מכל בתי הספר היוקרתיים האלה שמקבלים רק תלמידים מצטיינים (כמוהו!) להורים משכילים ואמידים (כמונו!) ולא מעודדים שילוב עם ילדים קצת יותר חלשים (שהם, כמובן, הילדים שלכם)".
13 שנה את מגדלת ילד ובסוף הכול מתנקז לרגע אחד מזוקק של פתיחת מכתב. התקבל או לא התקבל. יזכה להיות ברשימה הנחשקת של הילדים הנכונים או לא. וממש כמו ההדרכה בבני עקיבא, שבאותו רגע נדמית לנו כמו תו התקן האולטימטיבי ובחיים האמיתיים אין לה שום משמעות, גם התיכון שילך אליו לא באמת יקבע את מסלול חייו. די להסתכל ברשימת המצליחנים במדינה שלא למדו בריאלי בחיפה וגם לא בעירוני א' ובכל זאת הגיעו רחוק, למשל נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות שלמדה במקיף אילת, פרופ' יוסי יונה שלמד בתיכון מקצועי ויועד להיות מסגר ויהודית רביץ שלמדה תפירה במקיף ג' בבאר־שבע. על כל תלמיד מפורסם מתלמה ילין יש עשרים תלמידים שעדיין מְברמנים ברוזה ומקווים להציל את קריירת המשחק המדשדשת.
ואנחנו יודעים, אנחנו הרי יודעים שלא באמת יקרה כלום אם הילד ילמד בסוף בבית ספר רגיל ונחמד, בלי טייטלים מחייבים על הכתפיים. ואנחנו גם יודעים, בתוך תוכֵנו, שלא החינוך מעסיק אותנו ולא העתיד של הילד, אלא התחרות הבלתי פוסקת על שיחת הספסל הבאה. התחרות על הסקול דרופינג, שהיא אחותן הקטנה של התחרויות על "מה עשיתי היום", "איפה אני בחג", "באיזו מסעדה יוקרתית אכלנו אתמול בערב" ו"הזמנו חופשה לאוגוסט". איך אנחנו אוהבים לספר שהיינו במקום הכי, שעשינו, שהתקבלנו, שהצלחנו איפה שהאחרים נכשלו, עם החברים הכי שווים דרופינג.
"שום דבר לא יקרה אם הילד לא יתקבל", אני אומרת לאיש בהחלטיות, ובזווית העין בודקת אם נשאר מקום על המקרר בשביל המכתב מהרווארד הירושלמי.
