יום השנה לרצח רבין שיחזר, כמו בכל שנה, את הוויכוח הקבוע בין הימין לשמאל: משמאל מזכירים את אווירת ההסתה האישית נגד רבין שרווחה לפני הרצח, ובימין מתלוננים שציון הרצח בעוד התנצחות פוליטית מונע את הלקח הדמוקרטי המשותף שראוי להילמד מהרצח: קיום תרבות דיון וויכוח מכבדת, גם כשהעמדות קוטביות. על כך ראוי לומר את הדברים הבאים:
1.
רבין היה בו-זמנית גם ראש ממשלה של כל הישראלים, אבל גם מנהיג מחנה פוליטי מוגדר. יתר על כן: הוא נרצח בשל היותו מנהיג מחנה השמאל, ששאף להוביל את ישראל להסדר עם הפלסטינים, שהיה מביא להקמת מדינה פלסטינית ולפירוקם ופינויים של עשרות ישובים ורבבות מתיישבים. משום כך, לגיטימי שגם יום הזיכרון שלו יהיה בעל אופי כפול: מצד אחד, טקסים ממלכתיים המתאבלים על עצם העובדה שנרצח ראש ממשלה בישראל, והאבל הזה אמור להקיף גם את מחנה הימין. מנגד, לגיטימי גם שיהיו עצרות זיכרון פוליטיות, שבהן מחנה השמאל יתאבל על מות מנהיגו, ויתקיף את מי שנראים בעיניו גורמים לרצח, כמו גם את מה שנראה כהסתה נגד השמאל גם בהווה.
2.
לי, כאיש ציונות דתית, כאב כמובן עוד בזמן אמת שהמחנה שלי הואשם באחריות לרצח. יחד עם זאת, לא יכולתי להתעלם מהעובדה שקולות ההסתה נגד רבין – אלה שדיברו עליו באופן אישי כבוגד או שצריך לחול עליו 'דין רודף' – אכן באו מהמחנה שלי, גם אם לא הסכמתי איתם. יתר על כן: בשבוע שלאחר הרצח, גם דוברי ימין דתי היכו על חטא, לפחות ביחס לשתיקתם כלפי ביטויי ההסתה, וגם אם רובם בוודאי לא הסכים עם הביטויים. הכנס הדרמטי שנערך באותו שבוע ב'בית אגרון' בירושלים אורגן במשותף על-ידי מועצת יש"ע והתנועה הדתית-יונית 'מימד', וכלל הדוברים התחרו ביניהם בביטויי חרטה על השתיקה נוכח ההסתה. ביניהם היו גם כאלה שכיום מתקיפים את השמאל על ההאשמה הגורפת כלפי הציונות הדתית.
3.
למרות כל האמור לעיל, אכן היה ראוי שכעבור 23 שנים מן הרצח, השיח הציבורי יעבור מן ההאשמות המתייחסות לעבר, לשאלה כיצד מונעים רצח נוסף. או בניסוח קצת יותר רחב: כיצד משפרים את השיח הפוליטי בישראל, כך שינוהל באופן מכבד גם כשמדובר בסוגיות שלגביהן כל צד משוכנע בכנות שהצד היריב מסכן את עצם קיום המדינה. למעשה, דווקא מי שרוצה שליום הזיכרון תהיה משמעות ארוכת טווח, צריך לשאוף לכך שהוא לא יהיה ממוקד באיש רבין ותפישת עולמו, וגם לא בעימות מחודש על נסיבות הרצח. כי מטבע הדברים, אירוע הממוקד באדם, או שממוקד בוויכוח מן העבר, לא יחזיק מעמד ומשמעותו תדעך. רק יום זיכרון שימוקד בנושא המהותי שהוצף בעקבות הרצח, היינו איכות השיח הדמוקרטי בישראל, יוכל להיות בעל משמעות לאורך זמן, שהרי בכל זמן יש בעיות מתחדשות לשיח הדמוקרטי. תנועות הנוער, ובמידה רבה – אם כי באופן פחות רשמי – גם מערכת החינוך הפורמלית, הבינו את הנקודה הזו ומוסדות חינוך רבים משכילים לנצל את 'יום רבין' בעיקר לדיון על תרבות השיח בישראל. חבל שהשיח הפומבי-תקשורתי, שרודף אחרי כותרות ורייטינג, לא מבין את החשיבות ארוכת הטווח של השינוי הזה, ומעדיף את ההתנצחות מרובת הניצוצות על הדיון המעמיק והמשמעותי בהרבה.
4.
עם זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שבפרק הזמן הנוכחי גם לדיון מעמיק על השיח הדמוקרטי בהווה יש פוטנציאל להפוך לעימות חזיתי רועם – לאור העובדה שבשני המחנות מרגישים שבשנים האחרונות נחצו קווים אדומים של תרבות השיח: השמאל מרגיש שההסתה ברשתות החברתיות כלפי השמאל בכלל, וגלי השנאה הממוקדת כלפי ארגונים ואישים ספציפיים בפרט – כדוגמת 'הקרן החדשה לישראל', ראשיה ולפחות חלק מן המוטבים שלה (בעיקר אנשי הציונות הדתית שביניהם), מחזירים את אווירת הימים שלפני הרצח, ולכן אזכור ההסתה מן העבר נועד בעצם לבקר את ההסתה של ההווה, וזה כמובן לגיטימי ואף מתבקש. מנגד, גם הימין טוען להסתה אישית כלפי ראש הממשלה ומשפחתו. ובכל זאת, אין כאן סימטריה: הביקורת על ראש הממשלה ומשפחתו אכן נוגעת לפעמים לפסים אישיים נמוכים ומיותרים, אך היא לא מסמנת אותו ואותם כאנשים שכראוי לפגוע בהם. יש הסתה משמאל בדמות קריאות כמו 'לעלות על עפרה בטנקים', שראויה לכל גנאי. אבל רמת הסיכוי שהקריאות הללו ימומשו, בכל זאת קטנה למדי, לפחות במציאות הנוכחית. לעומת זאת, ההסתה האישית נגד אישי וארגוני שמאל אכן עלולה להסתיים בפגיעה פיזית, ומשום כך ראוי להיזהר בה באופן מיוחד.
סיכומו של דבר: יום הזיכרון לרבין ראוי שיצוין בשיח ערכי וחינוכי על תרבות השיח בישראל בהווה, משהו כמו 'יום הדמוקרטיה', ולא יום האיש רבין, או אפילו לא יום של חשבון נפש היסטורי על רצח רבין. מצד שני, כשתרבות השיח אכן כל כך קשה, אי אפשר להימנע מאסוציאציות לימים ההם, ולא ראוי שהוויכוח על העבר יפטור אותנו, בני כל המחנות, מאחריות להנמכת טון המחלוקת גם בהווה.
