לפני שנה בדיוק, באוקטובר אלפיים ושבע עשרה, היינו בטיול נחמד בספרד ובפורטוגל. אני כותב טיול נחמד, אבל האמת היא שזה היה טיול די קשוח. הרבה דברים השתבשו לנו. יש טיולים כאלה לפעמים. כשנחתנו בברצלונה גילינו שאל־על שלחו את כיסא התינוק של חיה לפרנקפורט והתבאסנו. כשהגענו למלון שהזמנתי לנו בעיר, גילינו שזה מלון שאי אפשר להגיע אליו עם תינוקות, אז היינו צריכים ללכת ברחוב, כמו הומלסים עזובים, ולמצוא מלון אחר שיקבל אותנו. אחר כך, כמה ימים לתוך הטיול, שרטתי את הוולוו של חברת ההשכרה כשנסעתי ברוורס בסמטה צרה. שריטה שהפכה לקנס נוראי של שלוש מאות אירו. אפילו את הטיסה שלנו מליסבון לישראל פספסנו בכמה דקות. בקיצור, מזל שאנחנו חמודים, ושאנחנו אוהבים להיות ביחד, ושאנחנו אוהבים להיות עם חיה. כי מבחינה אובייקטיבית, היה לנו טיול די מחורבן.
בשבעה עשר באוקטובר, לפני שנה, הגענו לסביליה. אני זוכר את היום הזה. הנחנו את התיקים בדירה החמודה ששכרנו ויצאנו להסתובב בעיר. הרחובות היו רגועים ויפים ומשעממים. סביליה כולה רגועה ויפה ומשעממת. זה לא דבר רע. זה נחמד. באחת ההמלצות שקראתי, ראיתי שכדאי להתחיל את הביקור בעיר במקום שנקרא מטרופול פרסול. זו מין תצפית מוזרה שנמצאת באמצע העיר, ונראית כמו פטריות צהובות ענקיות ומכוערות שהתחברו זו לזו. הלכנו לשם. זה מקום נחמד. רגוע כזה, ויפה, ומשעמם.
כשירדנו מהתצפית לרחוב, ראינו שמתחת למטרופול פרסול יש מין שוק איכרים חמוד וצבעוני ומרווח. נכנסנו פנימה, סתם כדי לראות מי מה מו. זה מה שעושים כשמטיילים. בשוק היו שם מלא דוכנים טעימים וקטנים. דוכנים של ירקות, ושל פירות, ושל פרחים, ושל גבינות, ושל דגים, ושל בשר. ובאחד הדוכנים של הבשר, שהיה מלא בצבעים אדומים וורודים ולבנים, ראיתי פתאום, מעבר לוויטרינה, במקרר, שישה ארנבים מתים, שוכבים זה לצד זה, בין כל הצלעות, העופות והקתלים. שישה ארנבים חמודים, קטנים ועדינים. מין ארנבי בר כאלה, עם אוזניים קטנות, ועיניים שחורות, ושיער חלק ומבריק. שישה ארנבים. על הרגליים שלהם הייתה מדבקה כזאת, עם התאריך שבו צדו אותם. ועל הגב שלהם היתה מדבקה גדולה עם המילים, קונג'ו קמפרו. ובעיניים שלהם היתה מין הבעה ריקה ועלובה. כי הם היו מתים. כי מישהו הרג אותם.
שישה ארנבים מתים, בוויטרינה של דוכן בשרים קטן, בשוק שמתחת למטרופול פרסול בסביליה, בשבעה עשר באוקטובר אלפיים ושבע עשרה. שישה ארנבים מתים, חמודים וקפואים ויפים. עד עכשיו אני לא מבין למה דווקא הם טלטלו אותי כל כך. איך קרה שאחרי כל הסרטונים האיומים שראיתי, והתחקירים הדוחים שקראתי, והתמונות המזוויעות שאליהן נחשפתי, דווקא הארנבים הללו נכנסו לי למוח כל כך חזק. אבל זה מה שקרה. הסתכלתי על הארנבים. הבטן שלי התכווצה מכאב ומגועל. המוכר השמנמן פנה אלי בספרדית ושאל אותי אם אני מעוניין בארנב או שניים, ואני אמרתי לו באנגלית, לא, לא תודה.
קראתי לשירה, שתבוא לראות את הארנבים שבוויטרינה המקוררת. שירה ניגשה לזגוגית הנקייה, הביטה בהם לרגע, ומיד הסיטה את המבט ואמרה, אוי ואבוי, זה נורא, אוי ואבוי. המוכר הספרדי שהתחיל להבין מה קורה פה, התחיל להתעצבן עלינו ולמלמל מילים רעות. ואני הסתכלתי על הגוויות שבחלון. על הארנבים, על העופות המרוטים, על ערימות הכנפיים, הכרעיים והשוקיים, על נתחי הבשר האדומים והלחים, ואמרתי בשקט, מבלי משים, חאלס, צריך להפסיק לאכול בשר.
וזהו. ככה זה קרה. ככה הפכתי לצמחוני. אני אולי לא מרגיש שאני צמחוני. איך צמחונים אמורים בכלל להרגיש. אבל מאז שראיתי את הארנבים המתוקים האלה מתחת למטרופול פרסול לא אכלתי בשר. כשהלכנו מאוחר יותר באותו היום לאכול צהריים במסעדה חמודה בעיר, שאלתי את המלצרית השחומה אילו מנות צמחוניות יש לה להציע לנו. וברגע אחד הצטמצם לו התפריט העמוס לשלוש מנות בלבד. זה היה נפלא. הכול היה פשוט. אני הזמנתי מנה צמחונית אחת. שירה הזמינה מנה צמחונית אחרת. אכלנו, ושבענו, היה לנו טעים, ולא התגעגענו לכלום.
גם כשחזרנו לישראל המשכנו את מה שהתחיל בסביליה. התוכנית הייתה להתחיל לבשל יותר בבית. להכין כל מיני קטניות וקינואות ודלוריות וסלטים שווים. אבל שום דבר מזה לא קרה. למי יש כוח להשקיע ככה באוכל שעושה פלוצים. פשוט אכלנו מה שאכלנו, חוץ מבשר. אכלנו מה שאפשר. וסט הכלים הבשרי שלנו צבר אבק בארון.
והופה הופה, הנה שוב אוקטובר. כבר שנה שלא אכלתי בשר. חוץ מפעם אחת, בחורף שעבר, כשריחו המופלא של מרק העוף של אמא שלי העביר אותי על דעתי, וביקשתי ממנה קערה אחת להתנחם בה. כבר שנה שלא אכלתי בשר, ועדיין, כשאני עובר ליד שווארמייה מצהיבה ושוקקת, אני מביט בבשר השמנוני והעסיסי, והפה שלי מתמלא מיד ברוק סמיך ובגעגועים חריפים וטובים. אבל אז, באותו הרגע ממש, אני נזכר בוויטרינת הארנבים המתים מהמטרופול פרסול בסביליה, ומיד חושב לעצמי – זה לא שווה את זה. ואין באמת סיבה לאכול גוויות של בעלי חיים.
