זוכרים כשהיינו קטנים היה משחק חברה שקראו לו "הנחש בא"? היינו לוקחים חבל או צעיף ומסתדרים במעגל. מישהו היה מסתובב עם החבל והיית צריך לקפוץ מהר, כי אם החבל היה נוגע לך ברגליים היית פסול. אני מרגישה שבשנים האחרונות, החיים שלנו מתנהלים כמו המשחק, רק בשם אחר: הסרטן בא. רק שאי אפשר לקפוץ, כי לא באמת רואים את החבל או את זה שמסובב אותו.
המגפה. המחלה. אני באמת לא יודעת סטטיסטיקות, ואני לא יודעת אם זה באמת קורה יותר או שפשוט הגענו לגיל. אבל אין שבוע שאני לא שומעת על עוד אישה שגילו לה. בנות עשרים, בנות שלושים, בנות ארבעים. על עוד גבר שגילו לו. בני שלושים, בני ארבעים, בני חמישים. ואין שום מכנה משותף בין החולים – ההיא היניקה, ההיא לא היניקה. ההוא עישן, ההוא לא עישן. ההם בעבודה עם סטרס, ההם בשאנטי של החיים. לה היה את זה במשפחה, לה לא היה את זה במשפחה. הוא הרגיש כאב כבר הרבה זמן, הוא לא הרגיש כלום. אין כללים. אין יכולת לצפות. רולטה.
פעם שיחה עם חברה שהתחילה ב"יש לי משהו לספר לך", או רכילות גן שעשועים שנפתחה ב"שמעת?" – הייתה מקפיצה לי השלמה אוטומטית אחת: "מי בהיריון ואיך לא קלטתי את זה עד עכשיו?". עכשיו התגובה המיידית שלי היא: "למי עכשיו ובאיזה שלב?". נהיינו ממש מומחים. כולנו הפכנו לדוברי סרטנית. פרוטוקול, סוג, שלב. אנחנו שואלים איפה הם מטפלים, במין מומחיות כזאת, כאילו זה ידוע שתל־השומר מומחים בככה וככה בעוד איכילוב ידועים בההוא וההוא. ואני כולי מתכווצת, אני מסרבת לדעת את הדברים. אני רוצה להמשיך לדרג בתי חולים לפי חדרי לידה. אני רוצה להמליץ לנשים על איזה סדרות לצפות בחופשת לידה, ולא על מי שעושה הכי טוב שיעור גבות לפני הכימותרפיה. אני לא רוצה לדעת, אני רוצה לטמון את הראש בחול. כבר אי אפשר להגיד "זה סוגר עלינו", כי זה כבר סגר עלינו מזמן. זה כבר חלק מהחיים שלנו.
ובסוף השיחה, את מיד מאבחנת את עצמך. ממש כמו שכשמדברים על כינים ואוטומטית מתחילים להתגרד (טוב, חוץ ממני ספציפית שמתגרדת כי אשכרה יש לי כינים), אז גם כאן – כשאת מנתקת את השיחה, את נכנסת למיטה ובטוחה שיש לך גם. ומתחשק לך להתחבא מזה, להיכנס למכונה ענקית שתסרוק את כל הגוף שלך ותגיד – את נקייה, אין לך מה לדאוג. ואני עושה כל מה שצריך: כירורג פעם בשנה, תורים לרופא עור ולרופא נשים. אבל אני מרגישה שזה כמו למרוח חומר נגד יתושים, כי המכה תגיע פתאום משום מקום, לא משנה שניסית להתכונן מראש. ונכון, גילוי מוקדם זה קריטי ולכן חייבים להמשיך לבדוק ולקחת אחריות. אבל כבר אין אוויר מהפחד. אין אוויר.
ישנם אלו שזו הפעם הראשונה שזה קורה אצל החברים או המשפחה, ולא ממש יודעים מה לעשות. לצערי, אני ממש יכולה לספר להם על עשה ולא תעשה מהניסיון שלי. למשל, אם את נסערת ובוכה – תתאפקי. אל תיכנסי לביקור עם פרצוף של שבעה – אנחנו מחפשים פה אופטימיות. מצד שני (מניסיון), גם להצחיק מישהי אחרי ניתוח, עם שליש מהאיברים הפנימיים המקוריים שלה ותפרים פנימיים וחיצוניים – זה לא בדיוק מומלץ. לא להיעלם! לא להיות נבוכים, לא להיות בטוחים שבטח "כולם עכשיו עליהם".
תכתבו להם משהו. אין לכם מה לכתוב? תמציאו – היי, שמעתי, אני איתך בתפילות. תשאלו במה אפשר לעזור. ואם לא את החולה, אז את בן או בת הזוג. ותעזרו גם בלי שביקשו. קחו את הילדים, תביאו אוכל. כל אחד שיעשה מה שהוא יכול. ואם אספתם להם את הילד, אל תתחילו למרר מולו בבכי ולבהות בו במבט מלא רחמים. פשוט תעשו. וכמובן תשאלו – לכל אחד מתאים משהו אחר ועזרה אחרת. וגם לא בכל יום מתאימה אותה עזרה. יש דברים שצריך בתקופות אשפוז או ניתוח, ויש דברים שמתאימים ליום שאחרי הטיפול.
כשאתם באים לבקר, תבדקו מה נושא השיחה הרצוי. לפעמים מתאים לדבר על מה קורה ואיך מתקדמים. לפעמים מתאים לדבר על הכול חוץ מעל זה. לפעמים רוצים שקט, אפילו שבאתם ממש מרחוק והם מאוד רוצים לראות אתכם, אבל עדיף שתלכו. ואם אתם לא מרגישים טוב בעצמכם, אל תתקרבו. זה לא הזמן לשקר בנוגע למצב הבריאותי, אנחנו לא בסעודת שבת עם חברים שבדיוק "שכחת" לעדכן שהילד עם דלקת עיניים מגה־מידבקת.
ורק שנהיה בריאים ושתהיה רפואה שלמה ובריאות איתנה לכל מי שצריך. אמן.

