כולם מדברים על יאיר נתניהו. בואו נדבר קצת על אח שלו אבנר. הוא נעים הליכות, עובד למחייתו, מנהל את חייו רחוק מעיני התקשורת, לא מפרסם בפייסבוק פוסטים מביכים ולומד תנ"ך בזמנו החופשי. אך הפלא ופלא – איש בתקשורת לא מייחס את תכונותיו הנעימות לחינוך המוצלח של אביו, ודאי שלא לתורת אמו שרה. אבנר נתניהו הוא טעות סטטיסטית. אוקסימורון. ילד פלא שצמח מתוך הערוגה המזוהמת של משפחת נתניהו. הוא לא נחמד כי מישהו לימד אותו להיות נחמד. הוא נחמד בזכות עצמו.
יאיר נתניהו, לעומת זאת, לעולם אינו עומד בזכות עצמו. אם הוא מנבל את הפה ברור שהוא למד את זה משרה. אם הוא חי על חשבון המדינה זה משום שספג בממלכת נתניהו את תאוות הכסף והעריצות. ואם אבא ביבי לא מצליח למנוע ממנו לקרוא לאופירה אסייג "בהמה גסה", איך הוא ינהל מדינה?
ההשלכה מבני משפחה נעשית בעיקר כשהתוצאה היא שלילית. כלומר, אלא אם כן אתה במיליֵה הנכון, ואז יסלחו לך על הפדיחות המשפחתיות. איש לא חשב למשל לקשר בין אופייה האימפולסיבי של פולה בן־גוריון ליכולותיו המנהיגותיות של בעלה. גם בארה"ב לא היה זה סוד שהנשיא לינקולן חי לצד מרי טוד, אישה דיכאונית ובעלת מזג הפכפך שלחצה עליו לשפץ את הבית הלבן במה שנתפס כבזבוז כספי מדינה. אבל אף אחד לא מתיימר לטעון שהישגיו השונים, בין היתר בתחום ביטול העבדות, בטלים בגללה.
אלא שבישראל יש ראש ממשלה שלא בא בטוב לכמה אנשים, אז הם אימצו שיטה – אם לא ניתן לערער על יכולותיו המנהיגותיות, אולי רדיפת אשתו ובנו יגרמו לציבור להשליך מהתנהגותם על כישוריו.
נכון לעכשיו מדובר באסטרטגיה כושלת. מחנה הימין אמנם מובך ממעשיו של הבן יאיר עד כדי דפיקת היד במצח, אבל לא מתרגש מהם. אולי כי רבים מאיתנו הורים בעצמם ומודעים לכך שבהרבה משפחות יש את הילד שקצת עושה פדיחות ולא בדיוק מיישר קו. מדוע שהדבר יהיה שונה במשפחתו של ראש הממשלה?
ובכלל, ההיסטוריה מלאה במקרים שבהם מעשי אבות אינם כמעשי בנים, והמשפחתולוגיה לא תמיד מתנהלת לפי הספר. החל מעשו בנו של יצחק וכלה בשלמה ורחבעם. גם בימינו יש לכך דוגמאות – איש הבידור דודו דותן, שהיה בנו של עבריין וזכה באות הנשיא למתנדב, ואהוד יערי, שהיה בעלה של חוה יערי בזמן שהשתתפה ברצח מלה מלבסקי. מישהו, אגב, חשב לערער על אופיו המוסרי ויכולותיו העיתונאיות בגללה?
אבל לפעמים זה פשוט נוח, כי אין כמו בריחה מטיעונים על ידי פנייה לשושלת. קצת אחרי מינויו של השופט ברט קוואנו התפתח קרב מהלומות בטוויטר. פרופ' פניה עוז־זלצברגר תמכה בגרסת המתלוננת כריסטין פורד, בעוד שהיו מי שטרחו להזכיר לה שאביה, הסופר עמוס עוז, השתתף בעצמו במסיבה המפורסמת של דן בן־אמוץ בשלהי שנות השמונים לאחר שהורשע בביצוע מעשים מגונים. עוז־זלצברגר התפתתה לגונן על אביה, וקלמן ליבסקינד הגיב בטור שבו ניסה להוכיח לה שהיא טועה. אך השורה התחתונה לא השתנתה – אין שום קשר בין המתקפה לטיעוניה של עוז־זלצברגר מלבד העובדה שהיא, מה לעשות, בתו של עמוס עוז.
מדובר בגרסה המעוותת ביותר של וואט־אבאוטיזם – מונח שחדר בשנים האחרונות ללקסיקון ומשתמשים בו כדי לתאר מצב שבו טיעוניו של אדם נהדפים באמצעות תקיפה חוזרת – "וואט אבאוט יו?". אלא שכאן העוול הוא כפול, מכיוון שלא רק שמושא הביקורת מותקף באופן שאינו מתייחס לטיעוניו, אלא שהמתקפה מייחסת לו קשר ישיר למעשיו של בני משפחתו. וזה נמוך, ולא ענייני, מעין הרגל ישראלי מגונה שאימצנו ואיש אינו מוחה עליו.
יש הרבה סיבות לבקר את מעשיה של מרב מיכאלי, אבל היותה נכדתו של קסטנר לא רלוונטית לדיון. מיכאלי היא לא סבא שלה, כמו שילדיו הדתל"שים של הרב אבינר יכולים להיות שונים מאביהם, כמו שהמעשים המיוחסים לדן מרגלית לא מעידים על בתו הפמיניסטית שירה מרגלית, וכמו שנכדתו של היינריך הימלר בחרה להינשא ליהודי. בריאיון ל־ynet היא סיפרה על הסבל המתמשך שהייחוס המשפחתי העמיס על כתפיה: "ככל שנחשפתי יותר לעבר ולמדתי יותר על האידיאולוגיה הנאצית – הבנתי שזה לא משנה. שאני לא יכולה לחשוב שאני פסולה רק בגלל שאני שייכת למשפחת הימלר. אם הייתי נותנת לעובדה הזו חשיבות, אז בעצם הייתי מאשרת את התורה הנאצית הדטרמניסטית, של הבדלי גזע ודם טהור".
ההתמקדות בפמיליאריות היא עוד דוגמה לאופן שבו הדיון הציבורי כאן הפך למרודד, לא ענייני ועצל מחיפוש טיעונים רציונליים. הכול הופך אמוציונלי ומשפחתי. תראו מה עשה הבן של ההוא ואיך הגיבה הבת של ההיא.
והאמת המורכבת, הנקייה מייחוס והקשה לעיכול, היא תמיד פחות פוטוגנית.
