אוויר סמיך ומעיק קידם את פנינו באי השלום ביום שלישי השבוע. אף שהייתה זו שעת ערב מאוחרת, 35 מעלות נרשמו במד הטמפרטורה ואובך כבד כיסה את האזור כולו. בפעם האחרונה שביקרתי פה נשבו רוחות עזות ב"גבעת הפרחים שנקטפו", והירוק זהר מכל ההרים הסמוכים בשני עברי הגבול הירדני־ישראלי. אבל בשבוע שעבר, בשלהי אוקטובר, נראתה ירדן מטושטשת ורחוקה מבעד לערפל החול המחניק. מדי יום, כבר קרוב ל־22 שנים, מגיעה לכאן אורנה שמעוני לפנות בוקר ומטפחת את ערוגות הפרחים ששתלה.
בחצות היום היא נוהגת לעלות לביתה שבקיבוץ אשדות־יעקב, ומשם ל"בית איל – הרמוניה של חיים, מרכז תרבות בריאות וספורט", שאותו הקימה לזכר בנה שנהרג בלבנון. במרכז הזה מבלים תושבי האזור הבריאים ובעלי המוגבלויות אלה לצד אלה. במקום יש גם אתר הנצחה ייחודי לזכר כל ההרוגים והנרצחים בגבול הלבנון.
בשבוע שעבר שהתה אורנה בשטח במשך שעות ארוכות מהרגיל. על אף החום הכבד ולמרות הכאב החד שפילח את לבה כששמעה את הצהרתו של מלך ירדן בנוגע לשטח הסמוך לגבעה שלה, היא התעקשה להמשיך לעבוד עד שעות ערב מאוחרות, מיטיבה את הערוגות הנושאות את שמות נרצחות הטבח באי השלום בשנת 1997, ומחליפה את פרחי הקיץ הקמלים בפרחי חורף חדשים ומסוגננים.
כמו רבים אחרים, גם אני נדרשתי אליה ברגע ששמעתי על כוונתה של ירדן לנצל את הפתח שהותיר לה הסכם השלום עם ישראל, ולבטל את ההחכרה של אדמות נהריים שמעבדים "האשדותים" – חברי הקיבוצים אשדות־יעקב איחוד ואשדות־יעקב מאוחד – עוד מלפני קום המדינה. "ידעתי שהחכירה היא ל־25 שנה, אבל לא ידעתי שזה נספח שאפשר לבטל. חשבתי שמדובר בחידוש אוטומטי מדי חצי יובל", אומרת לי אורנה. "הרי כל הנושא היה ג'סטה של רבין לחוסיין. מדובר בקניין שרכש פנחס רוטנברג לטובת מפעל הפקת החשמל שהקים כאן. 6,000 דונם נכבשו בידי ירדן במלחמת השחרור, אבל אלף דונם נותרו שלנו לפי הסכמי הפסקת האש. במסגרת הסכם השלום עם ירדן ב־1994 לא הייתה אמורה להיות העברת שטחים כלל, אבל רבין אמר למלך חוסיין שאם הוא לא יקבל חתיכת קרקע, מדינות ערב לא ישלימו עם ההסכם שלו. חוסיין הסכים איתו, וקיבל את אי השלום בנהריים ומובלעת נוספת בצופר שבערבה".
בהסכם, מתברר, היה סעיף רדום מבחינת ישראל, וערני מאוד בעיני מתנגדי השלטון בירדן. הרוב הפלסטיני שם, ובעיקר תנועת "האחים המוסלמים", לחצו על המלך הנוכחי והצליחו לגרום לו להודיע שאין בכוונתו להמשיך בשנה הבאה את ההחכרה לישראל. מבחינת המתנגדים הצפויים להפגין היום במרכז עמאן, ההסכם כולו לא היה צריך להגיע לעולם, וטוב לו שיימחק. "אני כואבת את המונח 'מחזירים את השטח'. זה לא היה שלהם מעולם. זה קניין שלנו הרי", אומרת לי אורנה. "השטחים לא נמסרו מתוך כוונה לוותר עליהם או על הבעלות הישראלית. היום עומד בנהריים שער ירדני חדש. התלוננתי כשהתחילו את היסודות, ואמרו לי שלא ידעו שזה נגד ההסכם, ושבכל מקרה לא כדאי שאעשה רעש, כי זה יעורר מלחמת עולם. עכשיו אני מצטערת שלא דיברתי אז".
חוט שני שזור בין המקום הזה לסיפור חייה של אורנה בעשורים האחרונים. כאן, באותה חלקת מחלוקת, היא התכוונה להקים פארק לנוער שוחר שלום ירדני־ישראלי. הפארק היה אמור להנציח את זכרו של יצחק רבין, ראש הממשלה הנרצח, שבעלה של אורנה היה ממקורביו והיא ממעריצותיו. "חלמתי על דשאים ועצים, מקום מותאם לפיקניקים ולמנגל, פעילות חופשית של בילוי בטבע, בלי שום מעורבות פוליטית", סיפרה לי לפני שנתיים בריאיון למוסף זה. "הייתי אז המנהלת של מפעל גדול בקיבוץ, אחרי ניסיון ניהולי בשני מפעלים אחרים שלנו, ופתחתי בשיתוף פעולה עם קק"ל לתמיכה בפרויקט".
במארס 1997, שלוש שנים לאחר חתימת הסכם השלום, חייל ירדני פתח באש לעבר בנות כיתה ח' מבית־שמש, ורצח שבע מהן. אורנה, שהייתה במקום במקרה, שמעה את הירי ומצאה עצמה מחלצת נערות, מטלטלת מורות שנכנסו להלם, ונחשפת לזוועות. מאז היא שומרת על קשר עם בנות בית־שמש ועם משפחות ההרוגות. כפי שהבטיחה להן, את "פארק השלום" החליפה "גבעת הפרחים שנקטפו", שהקימה אורנה בזריזות עוד לפני שמלאו שלושים יום לטבח.
היחיד ששיתפה בחלומה הגנוז להקמת הפארק היה בן הזקונים שלה, איל, שבהמשך השנה נהרג בלבנון. 1997 הייתה ונותרה בשבילה השנה של "פצצת האטום". אסון המסוקים שגרם לה להצטרף לארבע אמהות, טבח הנערות שגרם לה לקבול על כך שחותמי הסכם השלום לא דאגו לפרז את אזור נהריים, ומותו של בנה שחתם את הגולל: "אז העולם התהפך סופית".
אורנה, אישה שיודעת להתחבר לכל סוגי האוכלוסיות והמגזרים, מקווה בכל מאודה שנתניהו יצליח להציל את אי השלום. "לרבין היו בזמנו יחסים קרובים מאוד עם חוסיין, אבל התמורות שחלו בינתיים בירדן, ושאינן קשורות בראש ממשלתנו, משנות את התמונה", היא אומרת. "הרי גם היום בנושאי הביטחון יש יחסים מאוד טובים בין המדינות, אבל הקשרים הם אחרים. אני רוצה לקרוא לראש הממשלה שינסה בדרכי נועם והידברות להביא לחידוש ההחכרה. אם יתקיים משא ומתן שקט, בלי איומים, אפשר יהיה להגיע להישגים. איומים ייצרו התנגדות והחמרה במצב. אני מאמינה שהאנשים שלנו לא צריכים את החוכמה ממני, והם יודעים שבאמצעות הידברות הם מוצאים פתרונות".
מעל גבעת הפרחים משקיף יער הבנות, ובו שבעה זנים שונים של עצי אקליפטוס, כמספר הנרצחות. כאן אפשר לראות את "חלקת הנסיך", ובה עץ שנטע אחד מנסיכי הממלכה הירדנית יחד עם שר החינוך דאז יוסי שריד ז"ל. "הנסיך ביקר כאן בגבעה שלנו, ושמע הסבר על הנערות", אומרת אורנה. "ההודעה הזו של עבדאללה, קרוב משפחתו, היא פצע בתוך השלום. היא לא תבטל את השלום, אבל היא פצע בתוכו".
ביום שלישי בחרו האשדותים שלא להגיע לחלקות המדוברות – אולי בגלל מזג האוויר הקשה, אולי בשל הבשורות העגומות – אולם בראשית השבוע כבר הספיקו לטמון זרעים חדשים עבור גידולי השדה שלהם. גם התיירות המקומית עוד מתפקדת כסדרה, ושביל הסכרים המבוקש מהווה לקפיצה קטנה לחו"ל, בלי ויזה ובלי אישורים. השבוע עוד נראו קבוצות ישראליות מבקרות באתר המושבת של רוטנברג, כשהמדריך מוסיף לחוויה מרכיב חדש ומצער: האפשרות שזו הזדמנות אחרונה כמעט לבקר כאן.
"ההורים שלנו עיבדו את האדמות האלה", מזכירה אורנה. "הסבים והסבתות שלנו עבדו במפעל של רוטנברג. שאל אותי עיתונאי אחד השבוע: 'אז מה, בגלל נוסטלגיות לשמור על המקום?'. אבל הרי כל הציונות היא נוסטלגיה, גם היהדות. סתם באנו דווקא לפה אחרי אלפיים שנה של גלות? גם אתר זיכרון זה נוסטלגיה. וכן, אני בשביל נוסטלגיה עושה הרבה מאוד".
ירח מלא עולה על אי השלום, אבל עומס החום עוד עומד בעינו. עד סוף השבוע יישבר השרב ורוחות חדשות נשבו פה, יפזרו עלי שלכת ויביאו איתן קור צונן.
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
