מה שאני עומד לומר עכשיו ייכנס די בקלות לרשימת המועמדים לתואר האנדרסטייטמנט של השנה: השיח הישראלי רווי בוויכוחים שההגדרה "מטומטמים" עושה עמם חסד. דווקא בשבוע שציינו בו את יום הזיכרון ליצחק רבין ז"ל, חשוב להזכיר שאז לפחות התווכחו על משהו מהותי. אני חלילה לא מאחל לנו כאומה לעמוד שוב בפני מהלכים דומים, אבל שתי מדינות, יהודה ושומרון, פלסטינים – אלה היו נושאים לצרוח עליהם. מה שאי אפשר להגיד על נושאי הוויכוח היום: יאיר נתניהו, נאמנות בתרבות, והאם גיבורות דיסני הן גם קורבן של פטריארכליות נוראית ומנצלת (נשבע לכם שקראתי השבוע משהו כזה על שלגיה).
אבל גם בצפיפות הבלתי נסבלת של דיונים מטומטמים, ויכוח אחד מתנשא מעל כולם. ויכוח יצרי. כזה ששואב אמוציות מאינספור אנשים, וגורם גם לבני אדם רציניים להישמע פתאום כחובבי קונספירציות מטורפים: חיסונים.
השבוע נקלעתי לקבוצת פייסבוק מסוימת שחברים בה לא מעט מתנגדי חיסונים למיניהם. להלן המסקנות:
1. הם חבורה של הזויים, באמא שלי.
2. ממש הזויים.
אישור מזק"א
אני לא מתכוון להיכנס לטיעונים מורכבים. דשו בזה לא מעט, ובאמת לא צריך את יותם
כמעט־תואר־במדעי־החברה־בהדגשת־תקשורת זמרי שיסביר את העניין, בזמן שיש כל כך הרבה רופאים ומדענים שמאמריהם פרושים ברשת. אם אני צריך לסכם את דעתם על מתנגדי החיסונים בשתי מילים, הן יהיו "אויש, תנוחו".
אז ניסיתי לחשוב מה גורם לאנשים, ברובם משכילים, או ליתר דיוק מתנסחים כמשכילים, לנהוג באופן שנוגד כל היגיון או סטטיסטיקה. האמת פשוטה: אנחנו חיים בעולם שבו הדבר הכי חשוב שיש לאדם זו תחושת המיוחדות שלו. "עידן העצמי", שמעתי שקוראים לזה, אבל אם אני צריך לנסח את זה במילים שלי, הכותרת תהיה יותר בכיוון של "עידן אין מצב שאני חלק מהעדר העלוב הזה שנקרא אנושות, אני שונה ומיוחד".
ויותר ממה שאני שונה ומיוחד, הילד שלי שונה ומיוחד. חלק מההורים מתרגמים את זה לפושריות־יתר בחוג כדורגל, או בדחיפה מוגזמת לתוכניות ריאליטי למיניהן, אבל יש כאלה שלקחו את זה צעד אחד קדימה והחליטו שהילד שלהם כל כך מיוחד, ששום חיסון לחצבת לא ייכנס לו לגוף, ושימות העולם. מחצבת.
לאחרונה עלתה לדיון האפשרות שגנים יוכלו להחליט לא לקבל לגן הורים שלא מחסנים. קודם כול אני חייב להגיד שיש עוד הרבה סוגים של הורים שלא הייתי מקבל לגן. כאלה שמתחנפים בהגזמה לגננת. אנשים שמאבדים פריטים ממש לא ספציפיים ואז שולחים הודעה בקבוצת הוואטסאפ: "מי שמצא גרביים לבנות, זה של יהלי". הורים שחושבים שאם הילדים שלכם חברים, גם אתם חברים.
אך מעל כל אלה, בראש הטבלה או במקום השני אחרי רוצחים סדרתיים, נמצאים ההורים שלא מחסנים. בחייאת רבקום. נראה לכם הגיוני שאחרי שני שלשולים מתקשרים אליי מהגן לקחת את הילד, אבל את הילד שלכם תכניסו לגן כשכולו פוטנציאל חזרת לא ממומש?
אני חלילה לא חושב שצריך להשאיר את הלא מחסנים בלי פתרון חינוכי לילדים שלהם. ההפך, צריך לפתוח גנים ייעודיים ללא מחסנים. הם הרי גם ככה חושבים שהכול קונספירציה של חברות תרופות, שמנסות להרוג את הילדים שלנו או להפוך אותם לאוטיסטים. אז לפחות יהיה להם עם מי לדבר על זה בבוקר. כמובן, צריך למצוא גננות וסייעות שיסכימו לעבוד במחסן הבקטריות הזה, אבל כמו שלמדתי משיטוטיי בפורומים של המתנגדים – וסלחו לי על הצרפתית – מטומטמים יש בכל המקצועות.
אני מנסה לדמיין לעצמי איך תיראה קבוצת ווטסאפ של גן כזה. "שלום, זאת מירי הגננת. בשבוע האחרון יש התפרצות של אבעבועות שחורות וחצבת בגן. נא לא להחזיר ילד שלא התגבר על המחלה, גם אם זה לוקח קצת זמן או כמה שנים. אני מבקשת לא להביא ילד בלי אישור מרופא. או מזק"א".
נדקר עליי
אני מניח שאתם חשים את הבוטות הקלה שלי נגד מתנגדי החיסונים. היא נובעת מכך שהשבוע עשיתי חיסון של גיל שנה לתאומים. לא חוויה קלה. הפרצוף המרומה שלהם כשהם חוטפים את הזריקה הראשונה. והשנייה. והשלישית. הם נועצים בך מבט מאוכזב קשות אחרי כל אחת מהן, כאילו אומרים לך "חשבתי שאתה אוהב אותי". אבל אני נשבע לכם, אפילו ביצורים הקטנים האלה, שעדיין לא יודעים להתבטא במילים או בקבוצות פייסבוק, זיהיתי במבט גם משהו שאומר "אוקיי, אם אתה דוקר אותי שלוש פעמים זה כנראה ממש חשוב".
האישה שאיתי אוטוטו מסיימת דוקטורט, אבל חיסונים הם התפקיד שלי במשפחה. כלומר, יש לי עוד תפקידים, סמכו על שירן בעניין הזה, אבל בחיסונים זה נטו אני. כלומר, היא באה איתי, אבל אם זה תלוי בה – או שאני מחזיק את הילד בזמן שהוא מקבל חיסון, או שיסתדר עם החצבת. היא פשוט לא מסוגלת. אז נדקר עליי להיות האיש.
יום אחרי החיסון עלה לזאטוט קצת החום, וכל היום הוא לא הסכים שאני אחזיק אותו. רצה רק את אמא. שירן קצת התעצבנה על זה, אז אמרתי לה שהיא מוזמנת לאחוז בו בפעם הבאה שהאחות הגרוזינית האימתנית בטיפת החלב שלנו תתקרב עם המחט. מבטיח לך שהוא לא יזוז ממני יומיים.
אחרי יום וחצי החום עבר, והזאטוט והזאטוטית שכחו מכל מה שקרה, ואני יכולתי לשוב לשוטט בקבוצות המתנגדים, שבהן די בקצת כורכום, לואיזה או כמון כדי לטפל בחצבת, צהבת או צרעת.
עכשיו רק נותר לי לקוות שביום מן הימים, איזו חברת תרופות תחליט להשקיע קצת מאמצים בפיתוח של חיסון לבעיה הגדולה ביותר של האנושות (אחרי תוכניות בישול): טמטום. כי טמטום, כמו שמוכיחים לא מעט מתנגדי חיסונים, עלול להרוג.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
